על החינוך לנחמדות

כשאנשים נחמדים – נעים יותר לחיות כאן
תמונה של רות
ד"ר רות בורשטיין

פרופ' משה כספי ז"ל, מחלוצי החינוך הפתוח בישראל, נהג לומר שככל שאנשים יהיו נחמדים זה לזה, כן יהיה נעים יותר לחיות כאן, או בכל חברה אחרת. דבריו אלה השפיעו עליי מאוד ומלווים אותי בחיי. כדי להנחיל את אמונתו של כספי לרבים, אני נוהגת לשבח ולהלל כל זר המתנהג יפה כלפיי או כלפי אחרים, ולא חסרים כאלה.

בדרך כלל למבוגרים יש תלונות על התנהגות הצעירים, אך מניסיוני הרב אני מוצאת שרוב הצעירים אדיבים מאוד כלפי זולתם. בכל פעם שאני נוסעת ברכבת ישראל מתל אביב צפונה עמוסה במזוודת טרולי, מופיע צעיר ונוטל מידיי את המזוודה במדרגות מבלי שביקשתי. לא פעם בעמדי בתור לקופה במרכולים בתל אביב צעירים מציעים לי שלא לעמוד בתור כי יש לי מעט מצרכים.

ובמוצאי שבת לא מכבר, היה שיא ההתנהגות למופת של צעיר תל אביבי. הייתי צריכה להגיע להיכל התרבות. אוטובוס של קו 5 לא הגיע, המיניבוסים חלפו מלאים. צעיר שעמד בתחנה הזמין מונית ב"גט טקסי" והזמין אותי להצטרף לנסיעה. הוא ירד לפניי אך אמר לנהג להביאני למחוז חפצי. נתתי לצעיר כסף, אך הוא סירב לקבל. הוא ענה לי שהשמחה ששימח אותי שווה לו יותר מן הכסף. אלה דבריו של צעיר אלמוני בתל אביב. מה אפשר לבקש יותר מזה? אשרינו שיש בינינו צעירים כאלה. אציין את פרטיו הידועים לי כדי שאם מישהו ממכריו קורא דברים אלה, הוא יוכל לספר לו שכתבו עליו בעיתון. שמו יהודה והוא גר בסביבות רחוב דיזנגוף – טהון – שדרות נורדאו.

אך היכן התאכזבתי? בהיכל התרבות. אין זו הפעם הראשונה שעם סיום הקונצרט הקהל ממהר החוצה. אמש הקהל נהג כך בעת שהפסנתרנית קדה קידה. הקהל חולף על פני הנגנים בצעדם על הבימה בכיוון דלת היציאה שלהם.

תמהה אני תמיהה רבה על קהל מבוגר, נשוא פנים, קהל המעריך מוזיקה קלאסית. היכן הכבוד לנגנים? הם התאמצו מאוד, הן בחזרות הן בערב ההופעה. האין זה מגיע להם שנשב במקומותינו ונמחא להם כפיים בתודה?

אני מבינה שהאנשים ממהרים למכוניותיהם, חוששים מפקקי תנועה ביציאה מן החניה. בעיניי כל זה אינו מצדיק את ההתנהגות המביישת הזאת. נתקלתי בזלזול בנגנים ובזמרים גם באופרה ובשחקנים גם בתאטרון ירושלים, אך לא בחאן, לא במוזאון תל אביב ולא בקאמרי 2 או בהבימה באולם הקטן.

אולי המסקנה היא שאין לבנות אולמות רבי משתתפים כי הם גורמים לאנשים שלא להיות נחמדים. ואשר לאולמות הענקיים, אולי אפשר לנסוע במונית או בתחבורה ציבורית כדי לכבד את מי שהתאמצו כל כך להנעים לאוזנינו ולשמחנו?

דמעות ממלאות את עיניי בכל פעם שאני רואה את הנגנים המסיימים את נגינתם והשחקנים המסיימים את ההצגה היוצאים מן הבימה ואיתם ההמון צועד.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

  1. מאד אוהב את המאמר.להורים למורים לחברי הכנסת לשרת התרבות למפקדים בצבא לתיקשורת לאולפנים יש תפקיד חשוב מאד וגם לנו הגימלאים במעשינו.ברכות על המאמר הניפלא.

  2. אהבתי מאוד את המאמר, הסיפורים על המעשים הטובים ריגשו אותי מאוד. אני מאמינה שנעשים עוד הרבה מעשים טובים, רק שלא דואגים לפרסם אותם. לדעתי, צריך להקדיש לזה מקום באמצעי התקשורת על בסיס יום יומי. כל מעשה טוב זורע אור, אור ועוד אור יהיה לנו אור גדול שיביא לנו רק טוב ושפע.
    כשאנו עדים להתנהגות לא נאותה ולא יפה, עלינו להשאיר את הכעס בצד,לברך ולבקש שאותם אנשים ישכילו להבין שהתנהגותם אינה טובה ובפעם הבאה ישובו על דרכם וינהגו כמו שצריך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יונתן

מסתכלים קדימה

כיצד להגדיל את הסיכוי לבחירת מסלול מקצועי מיטבי