ילד בתל-אביב של פעם

זיכרונות שעורר בי יום העצמאות
תמונה של שלמה גזית
אלוף בדימוס שלמה גזית

מדי שנה בשנה מעורר בי יום העצמאות זיכרונות רבים וגעגועים לימים שחלפו ולא ישובו עוד. השנה היו אלו בעיקר זיכרונות מראשית שנותיי בארץ ותחילת דרכי הצבאית.

אני זוכר את העלייה לפלשתינה כמו היה זה היום. ילד בן שש, יוצא מאיסטנבול באנייהTEVERE  האיטלקית אל עבר נמל יפו. בהגיענו לנמל ימאים ערבים משליכים אותי מן הספינה אל תוך הסירה שהביאה אותנו לחוף, אל אבא שהמתין לנו בארץ.

התגוררנו בתל-אביב, ברחוב קרל נטר, על עשרת בתיו. עלינו לארץ באמצע שנת הלימודים, ואני, ילד בן שש, לא ידעתי מילה בעברית, לא ידעתי כיצד נוהגים כאן בארץ החדשה, איך מתלבשים, במה משחקים, נשלחתי לכיתה א' בבית ספר "אחד העם", הסמוך לביתנו. בחופשת הקיץ, בעזרתו של מורה פרטי, השתלטתי על השפה. בשנת הלימודים הבאה עברתי עם אחותי ואחי לבית ספר אחר – "גאולה", שהיה מרוחק יחסית מביתנו.

מדי יום ביומו, במשך אחת עשרה שנים, עשיתי את הדרך לבית הספר לאורך רחוב אלנבי. אופניים לא היו לי, וכמעט תמיד תפסתי טרמפ על היצול של עגלת משא, או על ציר הגלגל האחורי של אחת מכרכרות-המונית הערביות השחורות. מדי פעם בפעם נהג העגלון הערבי להניף את השוט לאחור, מעל למושב הנוסעים, והברירה שעמדה בפניי הייתה לספוג מכה או לוותר על נסיעת החינם.

בימים ההם של תל-אביב, מגרש המשחקים שלנו היה הרחוב. החלקנו בגלגיליות (סקטים), שיחקנו כדורגל ומחניים, לא חששנו ואף לא העלינו על הדעת שאולי תגיע מכונית שתחפוץ לעבור ברחוב שלנו, ותפריע למשחקים שלנו להמשיך ולהתנהל.

זכור לי היטב טעמן וריחן של הסיגריות הראשונות שעישנתי. חברי ישראל נהג לסחוב סיגריות אחדות מהקופסה של אביו המעשן הכפייתי. לימים אף קנינו קופסה לעצמנו, סיגריות "פרפר", שהיו הכי זולות. באחד הימים חזרה אמו של ישראל הביתה באופן בלתי צפוי, נתפסנו שנינו בקלקלתנו, מעשנים סיגריות בהנאה. מהר מאוד נפוצה השמועה ששנינו נישלח לבית ספר לילדים פושעים. לשמחתנו הרבה, זה לא קרה.

באותם ימים כל בתיה של תל-אביב לא היו מעל שלוש קומות, ולפתע ברחוב אחד העם פינת אלנבי, הלך ונבנה "בנק ברקליס", על ארבעת קומותיו. בבניין הייתה מעלית, שעוררה כמובן התרגשות רבה. זו הייתה המעלית הראשונה שראיתי מימי חיי. אני וחבריי נהגנו לעלות בה מדי פעם בפעם, לשם החוויה.

בנעוריי הייתי חבר בתנועת הנוער בית"ר. קסמו לי החולצות החומות של התנועה. שרתי עם כולם את ההמנון "ביתר, מגוב ריקבון ועפר, בדם וביזע יוקם לנו גזע, גאון ואדיר ואכזר!" אולם, בגיל 15 פרשתי מן התנועה ונשבעתי אמונים כחבר ב"הגנה". שובצתי בגדנ"ע, והתפקיד ה"מבצעי" שלי באותה עת היה "העברת קשר".

בבית הספר התיכון נדרשנו לבחור בין לימודי הערבית לצרפתית. בהמלצת אחי הבוגר בחרתי בצרפתית. עד היום אני מצר על כך, משום שלימים הערבית נדרשה וחסרה לי. לצערי בגילי המבוגר לא התפניתי להשלים את החסר.

בתום לימודיי בתיכון באו שנותיי בפלמ"ח. אני זוכר היטב את הפעולה המבצעית הראשונה שלי, בליל הרכבות, עם חיים כידוני-ברלב כמפקד החוליה ועם גילה דרוקר הג'ינג'ית שנהרגה לימים בפטרה.

היו אלו ימים אחרים, בתקופה אחרת, אולי תמימים יותר, אולי טובים יותר, זיכרונות אישיים שזורים בזיכרונות קולקטיביים של המדינה, וכולם חקוקים היטב בלבי.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

4 תגובות

  1. אני רק לא מסכים שז היה יותר טוב. מכל בחינה היום יותר טוב. לפרט ולמדינה.

  2. תמיד לדור הקודם נראה שפעם הכל היה טוב.שוכחים את המינוסים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך