נוסטלגיה בת חמישים

געגועים לירושלים "המחולקת" של נעוריי
שחור לבן - שער מנדלבאום
שוטר ישראלים ולגיונר ירדני ליד שער מנדלבאום (1950) על קו הפסקת האש שחצה את ירושלים בין 1949 ויוני 1967 commons.wikimedia.org

עזבתי את ירושלים לפני שנים רבות, אך כמי שנולד בעיר וגר בה בשלושים שנות חייו הראשונות, אני עדיין חש כלפיה "לוקל פטריוטיות" ומרגיש שכל התהלכות בה היא בעצם מעבר דרך אירועים היסטוריים בעלי מטען משמעותי. בימים אלו, כאשר מציינים את יובל החמישים למלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים, גוברים געגועיי אליה.

אבל אני מתגעגע בעיקר, בלי קשר להשתייכות פוליטית, לירושלים "המחולקת" שלפני מלחמת ששת הימים, זו ששטחה ואוכלוסייתה היו כרבע מגודלם כיום. העיר הייתה אז צנועה ומנומנמת, כמעט פרובינציאלית, מיוחדת ושונה מערים אחרות, מתקשה להיטמע בתוך הישראליות. חלק לא מבוטל מתושביה, לפני ההתחרדות וההגירה החילונית ממנה, היו עובדי ממשלה וסטודנטים. למרות מאתיים אלף תושביה היא התאפיינה ברוגע ובהרגשה האינטימית ש"כולם מכירים את כולם". בעיר שררה אווירה כללית של אחווה וסולידריות שייתכן ומקורה בתקופת המצור במלחמת העצמאות.

מובן שלא חסרו אז קשיים: ירושלים הייתה חצויה ומוקפת באויבים משלושת צדדיה. קו הגבול עבר ממש בתוכה ("עיר שבלבה חומה") והיה חשש, שהתממש לעתים, לירי צלפים ירדנים. העיר התקשתה למלא את תפקידה כבירת המדינה – היא הייתה ממוקמת בקצה פרוזדור מלאכותי ומרוחקת יחסית ממרכזי אוכלוסין, כלכלה ומינהל; התחבורה היבשתית אליה הייתה קשה וקשרי תחבורה בין-לאומיים עמה לא היו קיימים כלל. אופייה ההררי היקשה על הבנייה ועל התפתחותה האורבנית. לכל אלו נוספו גם קשיי היומיום: הנסיעה לתל אביב ארכה שעתיים וחצי (כולל הפסקה בהרטוב) באוטובוסים ישנים ורועשים שכמעט התפרקו בעליות; המים הגיעו ממְכל שעל גג הבניין ("טנק"); תנור הנפט "פיירסייד" לא הצליח להתגבר על הקור הירושלמי; התל אביבים לעגו לנו על כך שבעירנו יש רק רמזור אחד ובריכה ציבורית אחת. אבל כל אלו לא פגמו באהבתי לעיר, ולא פוגמים, גם כיום, בגעגועיי לירושלים שלפני 1967, בטרם שינתה את פניה במלחמת ששת הימים.

גם כעבור חמישים שנה זכורה לי ההנאה משוטטות סתמית ב"משולש" הרחובות יפו-המלך ג'ורג'-בן יהודה שהיה קטן בשטחו, אך היווה את מרכז העיר לא רק מבחינה מסחרית אלא גם מבחינה חברתית. שם נפגשו כולם, בין במתכוון ובין באקראי. כשעברנו מול בית פרומין (משכן הכנסת אז) קיווינו לראות את רעמת השיער הלבנה של דוד בן-גוריון או לפחות את משה דיין. בקפה "טעמון" שמעבר לכביש ראינו לא אחת חברי כנסת וידוענים אחרים של אותה תקופה.

ל"משולש הירושלמי" הגענו באוטובוס של חברת "המקשר". לפעמים הגענו לשם כדי לנסוע אל מחוץ לעיר מתחנת האוטובוסים המרכזית בבניין העמודים ברחוב יפו הצר, שממנה התקשו האוטובוסים לצאת. לעתים ערכנו שם קניות: נעליים ב"פריימן את ביין" או בגדים ב"מעיין שטוב", ב"כלבו שוורץ" ובחנויות שבכיכר ציון, או ראינו סרט באחד מתריסר בתי הקולנוע שהיו באזור. לשיטוט הזה תמיד היה גם חלק גסטרונומי – מנת פלאפל "אָש-תנור" (השם הירושלמי ללאפה) אצל "מלך הפלאפל", או גלידה ב"קפה אלנבי", גרעינים בתוך קונוס מנייר עיתון ב"גרעיני בהרי" ומדי פעם בפעם קפה ומאפה ב"עטרה" המיתולוגי. בפעמים הנדירות שבהן אירחנו קרובים מחו"ל, נהנינו מהמאכלים המזרח אירופיים במסעדת "פפרברג".

קשה לשכוח את ההתרגשות שאחזה בנו בקולנוע "אדיסון" הענק, כאשר נשמע הצלצול שסימן את תחילת הסרט, המסך הגדול והבוהק באדום-ארגמן התקפל כלפי מעלה והנברשות הענקיות התעמעמו עד חשיכה. זכורה לי גם החוויה השבועית בקולנוע "סמדר" – שני סרטים בכרטיס אחד בשעות אחר הצהריים (המחיר 52.5 גרושים). ואיך אפשר לשכוח את משחקי הדרבי המתוחים בכדורגל בין "הפועל" ל"בית"ר" ששיקפו את המתיחות הפוליטית בין "מפא"י" לבין "חירות"? אבל האווירה המקוטבת בין האוהדים לא הביאה למעשי אלימות דומים לאלו שקורים כיום במגרשים וביציעים. יש לי הבזקי נוסטלגיה נוספים כגון הביקורים בהר ציון משם צפינו בסקרנות ובחרדת קודש לעבר העיר העתיקה, הביקורים בשער מנדלבאום שהיה נקודת המעבר בין ישראל לירדן והסיורים בגן החיות התנכ"י ברוממה.

אני מודע לכך שאפקט הנוסטלגיה מייפה את המציאות, אך אני ממשיך להתגעגע לירושלים "החצויה" והקטנה, לפני שעברה את המהלך הדרמטי במלחמת ששת הימים.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

6 תגובות

  1. לא היה סיפוח
    לא היה קיטוב
    לא היתה גזענות
    היה עתיד!!!!!!!!

    1. בתחילת הפוסט הדגשתי שאינני מתייחס להיבט הפוליטי בהקשר לירושלים ואינני נכנס לוויכוח בין שמאל לימין, בין "כיבוש" ל"שחרור" וכדומה. אני מתאר רק את געגועיי לצניעות ולאינטימיות של ירושלים לפני 1967.

  2. היום הכל חרדי קיצוני והיתר לאומנים דתיים שמהרבה בחינות הם יותר גרועים

  3. אני בת של אחד מבני ירושלים.
    יוסף כדורי. לפני כשישים שנה הוא פתח בית קפה סיבריס ברחוב יפו בירושלים.
    אשמח לראות תמונות או לשמוע סיפורים מהמקום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן