וארציות של תקווה

שירת התקווה היא שירה מופלאה, המצליחה לבטא נאמנה את רחשי לבו של רוב העם היהודי בארץ ובתפוצות. מעטים מאוד הם הסמלים הישראליים המצליחים ללכד סביבם את רוב היהודים באשר הם. אך שירה נאצלת זאת סובלת מכמה מגרעות שהגיעה העת להעמידן לדיון ציבורי פתוח, בוגר ואמיץ. ישראלים המציבים סימן שאלה מעל לסמל הלאומי החשוב הזה מבטאים נאמנות עמוקה לקיומו המתוקן של עם ישראל. עדיפה בחינה מחדש של כל ערך או סמל מאשר ציות אוטומטי למשטר חברתי לאומי. יש לכך יתרונות רבים הן מבחינה חינוכית והן מבחינה ציונית.

נתחיל מן ההיבט הרך יותר של העניין. התקווה, המובעת בשיר, מתממשת לנגד עינינו זה שבעים שנה בקירוב. זכינו והקמנו בית לאומי ליהודים, שהוא פורח ומשגשג מבחינות רבות. השיר, שנכתב בזמן שהדבר היה בגדר חלום, היה יפה לשעתו. כעת אנו חיים בחברה שיצרה אתוס ישראלי חדש, בעל מאפיינים שמחבר התקווה לא העלה בדעתו. כך למשל ערכי מגילת העצמאות, שהציבור הציוני בישראל מזדהה איתם מאוד, צריכים לקבל ביטוי בהמנון הלאומי. שירת התקווה היא שירה יהודית מן הגלות יותר מאשר שירה ישראלית של עם חופשי בארצו כבר כמה דורות. די בכך כדי להעמיד לדיון את מעמדה של שירה זאת.

עתה נבחן את ההיבט הקשה ביותר לרוב החברה היהודית בישראל. טבעו של אדם או טבעה של קבוצה שהיא מוכנה להקריב משאבים רבים, עד כדי אובדן חיי אדם, כדי לשמור על סמלים. כך למשל שריפת דגל ישראל בידי רשעים מהצד הערבי או מהצד החרדי מקוממת את רוב הציבור היהודי ואת כל הציבור הציוני. זהו בערך הלוך הרוחות כאשר אנחנו מציבים סימן שאלה מעל להמנון הלאומי שלנו. אך יש לזכור, הציבור היהודי הציוני של ימי קום המדינה החליט במודע לספח אליו את ערביי ישראל הפלסטינים. כיום הם מונים כשני מיליון איש והם, לפחות רשמית, אזרחים שווי זכויות. איננו יכולים לדרוש מאזרחים פלסטינים שישתתפו בטקסים הלאומיים שלנו וישירו בהתלהבות את מילות שירת התקווה, כמו "נפש יהודי הומיה". נפשם הומיה עוד יותר משלנו כאשר שירה כזאת מזכירה להם את הנכבה ואת קיפוח זכויותיהם על ידי הרוב היהודי. השאלה החמורה הרובצת לפתחנו היא אם על הרוב היהודי מוטלת החובה המוסרית ללכת לקראתם גם במישור הסמלי, הקשה מכול. התשובה לכך חיובית בהחלט. החברה הישראלית בוגרת מספיק ומדינת ישראל איתנה דיה כדי לבחון מחדש לפחות את מעמדו של ההמנון הלאומי.

לפנינו שלוש אפשרויות עקרוניות: האחת, למחוק את שירת התקווה ולכתוב יצירה חדשה. אם לנקוט לשון מליצית, אזי "עולם ישן עדי יסוד נחריבה, לא כלום אתמול מחר הכול". כך שרו בהתלהבות רבה אבותינו הסוציאליסטים הציונים מן העליות הראשונות. האפשרות השנייה, לעולם לא לשנות דבר בשירת התקווה. "החדש אסור מן התורה", בדומה לאבותינו החרדים השמרנים, שחלק מצאצאיהם שורפים את דגל המדינה בחדווה רבה. האפשרות השלישית, "הישן יתחדש והחדש יתקדש" מבית מדרשו של הראי"ה קוק. משמע, אם לא לשנות את שירת התקווה אז לפחות לעדכן אותה.

ברצוני להציע כמה וריאציות העשויות להוות בית שלישי או לפחות להניע סופרים ומשוררים לכתוב את הבית השלישי, בהנחה שהוא יתמודד עם שני האתגרים שהצבנו למעלה ויענה על רחשי לבם של יותר אזרחים בישראל. להלן שבע אפשרויות שונות שעלו בדעתי:

הנה קמה כבר מדינתנו

דמוקרטית נאורה ושוויונית

כל האזרחים יגידו זה ביתנו

חברת מופת נאה וחיונית

כמעט נעשה אמת כל חלומנו

מדינה הקמנו פה בארץ ישראל

תמיד נשוב נזכיר זאת לעצמנו

אזרחים שווים בניו של ישמעאל

בכל רגע מתממשת תקוותנו

בבניית חברה צודקת שוויונית

יד ביד נתפור עם כל מגוון אחינו

שמיכת טלאים נאה וצבעונית

הנה נתגשם רובו של החלום

לימיננו החירות ומשמאלנו השוויון

עם יושב הארץ נבקש שלום

יד ביד נפעל בכבוד ובגאון

ירושלים היא בירת מדינתנו

עיר הצדק החירות והשוויון

שלום נרדוף עם כל שכנינו

יד ביד נקים חברה עם היגיון

נזכיר לעד ערכי מגילת עצמאותנו

הצדק השלום השוויון והחירות

הבדלי דת וגזע לא יהיו בחברתנו

רק חופש ללשון לחינוך ולתרבות

הנה מתגשמת תקוותנו

מדינה הקמנו בארץ האבות

עיקר העבודה עוד לפנינו

לתקן חברה בצדק ובכבוד