ירושלים בגבולות התבונה

אין צורך להכביר מילים עד כמה מרכזית העיר ירושלים בתודעה היהודית לדורותיה. מבלעדי הסמל הנצחי "ירושלים" אין מקום לדבר על העם היהודי. דורנו התברך בעובדה שהחלום ההיסטורי על ירושלים התגשם ברובו והעיר הנה בשליטה מלאה של מדינת ישראל.

אמנם כן, ירושלים בנויה כפי שלא הייתה מעולם ועם זאת זוהי עיר הלוקה בחוליים קשים, שהעיקרי בהם הוא השסע שבין תושבי מזרח העיר למערבה. ירושלים מנקזת לתוכה את תמצית הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומתוך כך את תמצית הסכסוך הישראלי-ערבי. כיום ברור, שללא הסדרת היחסים עם תושבי מזרח העיר, לא יתקיים בנו הפסוק "וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר" (יואל ד, ו). עד שישכון השלום הנצחי על ירושלים, העיר זקוקה נואשות לכמה תנאים שיאפשרו את היותה בירת העם היהודי לאורך ימים. לשם כך יש להתוות את גבולותיה מחדש מתוך גישה מפוכחת ומוסרית כאחד. האחריות להתוויה מחדש של גבולות ירושלים רובצת על ממשלת ישראל, אשר נשלטת כעת בידי מפלגות הימין המתפרנסות משמירה על המצב ההרסני הקיים.

הגבולות הראשונים שיש להתוות מחדש הם הגבולות הגיאוגרפיים. חומת ההפרדה המקיפה את ירושלים באה לענות על שני צרכים עיקריים: ביטחון ועתודות קרקע. הרצון של ממשלות ישראל להרחיב ככל שניתן את שטחיה של ירושלים הביא לידי כך שבשטחים אלו נכללים יישובים פלסטיניים מרוחקים שאין להם כל קשר לירושלים. כך יוצא שירושלים מונה כיום מעל ל-35% פלסטינים שהם כ-330 אלף תושבים, שבאופן יום-יומי חלומם מתנפץ אל מול החלום הציוני.

היישובים האלה כוללים בין השאר את מחנה הפליטים שועפאט, ג'בל מוכבר, ראס אל עמוד, כפר עקב, סילוואן, צור בהר ועיסוויה. מספר התושבים בהם נאמד בכ-230 אלף, ושיעור הילודה גבוה. השטחים שבהם נמצאים יישובים אלו הם כ-10% מכלל השטחים העצומים של ירושלים. המסקנה הפשוטה המתבקשת – מוטב לוותר על מעט שטח בתמורה לאיזון טוב יותר של ההרכב הדמוגרפי של ירושלים. כך בונים חומה וכך משמרים את זהותה המקורית של ירושלים.

יתר השכונות הפלסטיניות, הנמצאות בצמידות רבה לחלקים היהודיים של העיר, כוללות את בית צפאפה, העיר העתיקה וסביבתה, שיח' ג'ראח ובית חנינא. הן מונות פחות מ-100 אלף תושבים, שחלקם אזרחים מלאים במדינת ישראל עוד משנת 1948 (בית צפאפה למשל). במקרה זה, יכולה להיות הצדקה מלאה מבחינה ביטחונית מדוע יש להשאירן בתחומי ירושלים לדורות. צמצום האוכלוסייה והשטחים הפלסטיניים של ירושלים יקנה לעיר יתרונות רבים: צמצום החיכוך, עלייה בביטחון, שמירה על רוב ציוני, הימנעות מקיפוח, צמצום הדילמות האזרחיות והקטנת הבעייתיות המוסרית. זאת ועוד, הדבר יביא לתנאי פתיחה טובים יותר במשא ומתן העתידי עם הרשות הפלסטינית, וכן לשיפור היחסים עם העולם הערבי והעולם המערבי.

הגבולות הנוספים שיש להתוות מחדש הם האזרחיים. ללא הסדרת מעמדם האזרחי של תושבי ירושלים הפלסטינים, העיר לא תחלים מתחלואיה הביטחוניים והחברתיים. יתרת התושבים הפלסטינים, בתחומי ירושלים שלאחר תיקון הגבולות, זכאים לאזרחות מלאה, על כל המשתמע מכך. משעה שייעשו לאזרחים מלאים יש לפעול לשילובם במערכת השלטונית של העיר כפי שכבר היה בהיסטוריה של ירושלים. שילוב במערכת השלטונית יקדם מאוד את השוויוניות וינטרל את טענת האפרטהייד שאנו שומעים חדשות לבקרים מצד ממשלות המערב ומצד תנועות החרם המגונות.

מעבר לכך, שילוב במערכת השלטונית ובמערך קבלת ההחלטות על מדיניות העירייה יגביר את תחושת האחריות של הציבור הפלסטיני בירושלים החדשה. שילוב של התושבים ממזרח העיר יביא לידי כך שההשקעות של הרשות המקומית תגדלנה בהתאם. לא עוד זוהמה, הזנחה ועזובה ברחובות השכונות במזרח העיר. לא עוד חממות לתסכול, לשנאה ולטרור. תושבי מזרח העיר יהיו גאים לחיות במסגרת החדשה וייהנו מסביבת מגורים מכובדת, בנויה, מתוחזקת היטב עם כל השירותים הציבוריים והקהילתיים הנדרשים כדי לחיות ברמה נאותה השווה לזו של תושבי מערב העיר. האזרחים הישראלים-פלסטינים של מזרח העיר יצביעו לכנסת כמו גם לעיריית ירושלים ויהיו שותפים לדיון הציבורי בדבר עתידה של מדינת ישראל.

הגבולות האחרונים, העולים בדעתי, הם הגבולות המוסריים. על החברה היהודית בישראל לבער מתוכה את כל רגשות ההתנשאות והגזענות כלפי ערביי ישראל בכלל וכלפי תושבי מזרח העיר בפרט. תהום פעורה בין יהודים לערבים בירושלים והיא נובעת, מעבר לסוגיית הביטחון, מאוצר שלם של דעות קדומות, של גזענות, ושל שלילת האחר.

עלינו, כציבור יהודי-ציוני, להתחנך לאורם של הערכים ההומניסטים שהורישו לנו התרבות היהודית המפוארת והתרבות הדמוקרטית של המערב. גם במצב של שוויון זכויות פורמלי ניתן, מסיבות אתניות, לקפח את חלקו של המיעוט ולהצר את צעדיו. התחנכות הולמת תצמצם באופן ניכר תופעות כאלה. יתרה מכך, התחנכות הולמת תפתח בפני הציבור הציוני עולמות תרבותיים עשירים ומופלאים של הערביות היפה, זו שחכמי ימי הביניים ידעו לחגוג אותה וזו שהיא חלק מן הזהות של המזרחים, יוצאי ארצות האסלאם.

אני לגמרי מודע למתח (יהיו מי שיגידו, סתירה) שבין הרצון לשמור על ירושלים ציונית לבין החתירה לשוויוניות מלאה עם התושבים הפלסטינים של ירושלים החדשה. המפעל הציוני בגר מאז קמה מדינת ישראל. רוב הציבור היהודי בישראל מבין שקיים עם פלסטיני הזכאי למדינה משלו. המשמעות הפשוטה הנה מכאיבה מאוד לשני הצדדים, חלוקת הארץ.

ברור לכל בר דעת, שחלוקה תגבה מחיר מכל אחד מהצדדים. כמאה אלף תושבים פלסטינים בירושלים יקריבו מעצמם בתמורה לקיום בכבוד ובתמורה לשותפות מלאה בהחלטות על עתידה של העיר ובעצם על עתידה של המדינה. המחיר מן הצד היהודי יהיה צמצום שטחי העיר והכלה של ציבור פלסטיני לא קטן בתמורה לשמירה על ירושלים בעלת רוב יהודי, ציוני והומניסטי. לשילוש הקדוש הזה יהודי, ציוני והומניסטי יש כמובן השלכות מרחיקות לכת גם על הציבור החרדי המונה את השליש השני של ירושלים. את הדיון בכך נשמור למאמר אחר.