שתי מדינות לשני עמים – אבל באמת

מדינת ישראל והפלסטינים הגיעו למבוי סתום, המוביל, כפי הנראה כרגע, לעוד סיבוב של אלימות. בשטחי יהודה ושומרון האלימות נמשכת כמעט כל הזמן, מזרח ירושלים מתחילה לבעור ולהבעיר ועוד מעט קט שוב יחזור הטרור לרחובות ישראל ואולי יגלוש שוב לקרבות רחוב בעזה. קובעי המדיניות בשני הצדדים לא מצליחים אפילו להידבר זה עם זה והקלחת הרותחת קרובה לפיצוץ ולגלישה. כל ההצעות שהוצעו בעבר מצד ישראל נדחו על ידי הפלסטינים וכל דרישות הפלסטינים לא נתקבלו על דעתה של ישראל. יותר ויותר ערבים ישראלים מגדירים עצמם כפלסטינים ויהודים ממשיכים להתיישב בשטחי יהודה ושומרון ובירושלים המורחבת.

בחלל האוויר מרחפת כבר כמה שנים הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים", אך נראה כי כל המנסים לפרש נוסחה זו נתקלים בקשיים. הפלסטינים גורסים הקמת מדינה פלסטינית בקווי 1967 ללא יישוב יהודי בשטחם ואילו במקביל גם הם וגם הפלסטינים בישראל דורשים להשאיר את מדינת ישראל כמדינה שבה קיים מיעוט לאומי פלסטיני המונה למעלה מחמישית מאוכלוסיית מדינת ישראל. זה לא מצב של "שתי מדינות לשני עמים". זה מצב של מדינה אחת לעם אחד ומדינה שנייה דו-לאומית. נראה אפוא שראוי לבחון רעיון שאכן ייצור "שתי מדינות לשני עמים" במובן האמתי ולא רק ההצהרתי.

התסבוכת הקיימת יצרה מצב שבו בשטח המיועד להיות מדינה פלסטינית, השטח שנכבש בידי ישראל לפני חמישים שנים, יושבים כיום למעלה מ-600 אלף ישראלים (כ-200 אלף בירושלים המורחבת וכ-420 אלף בשטחי יהודה ושומרון). ואילו במדינת ישראל חיים כיום כ-1.8 מיליון ערבים, מהם כ-350 אלף תושבי ירושלים המורחבת שאינם אזרחים, כ-100 אלף דרוזים, כ-100 אלף נוצרים ועוד כ-1.4 מיליון מוסלמים.

שתי האוכלוסיות – היהודים בשטחי יהודה ושומרון והמוסלמים בשטח מדינת ישראל – אינם מקבלים את היותם חלק מהמדינה שבה הם יושבים כיום או ישבו בעתיד כאשר תוקם המדינה הפלסטינית. המוסלמים החיים בישראל, רובם ככולם, מגדירים עצמם כפלסטינים ולא כישראלים, והם מצביעים למפלגה המבקשת לשנות את אופיה של מדינת היהודים. הם אמנם אינם אויב פוטנציאלי למדינה אך אינם מזדהים עם סמלי המדינה ועם עצם קיומה כמדינת היהודים. המתנחלים ביהודה ושומרון ודאי לא ירצו לחיות במדינה בריבונות פלסטינית.

כדי למנוע מלחמת אזרחים או כל צורה אלימה אחרת, כדוגמת הפלישה הטורקית לקפריסין שיצרה שתי יחידות לאומיות באי המעורב, יש להקדים תרופה למכה. זאת באמצעות ריכוז כל היהודים במדינת ישראל וריכוז כל הפלסטינים במדינת פלסטין. הביצוע אמור להיות מותנה קודם כול בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטח שממנו תיסוג ישראל, וזאת על פי הסכמה רשמית בין ישראל לפלסטין, בערבות המעצמות ומדינות המערב ובחסות האו"ם.

כחלק מקביעת הקו המפריד בין המדינות יצורפו לישראל אותם השטחים והיישובים הסמוכים לקו הגבול הקודם (גושי התיישבות) במידה מצומצמת ככל האפשר, ולעומת זאת יועברו שטחים המיושבים במוסלמים בסמוך לקו הירוק (יישוביי נחל עירון ו"המשולש") לתחום המדינה הפלסטינית. הסדר זה יביא להעברת כ-400 אלף ישראלים (200 אלף בירושלים המורחבת ועוד כ-200 אלף ביהודה ושומרון) ו-500 אלף פלסטינים תושבי ישראל הנוכחיים (300 אלף בירושלים המורחבת ועוד כ-200 אלף במערב השומרון) למדינת הלאום שלהם, בלי שיצטרכו לשנות את מקום מגוריהם. באשר לשאר – במשך תקופת זמן של כמה שנים תינתן אפשרות להחליף מקומות דיור – סכנין באריאל, ריינה בעמנואל וכך הלאה – או לקבל פיצויים מלאים על רכוש שנעזב.

גם בעיית הבדואים בנגב יכולה לבוא על פתרונה: כל שאינם חיים ביישובים מסודרים יועברו להתיישבות מצפון לכביש ערד-באר שבע, מרחב שכבר היום מאוכלס בחלק לא קטן של הבדואים, ושטח זה יועבר על תושביו למדינה הפלסטינית. כך יועברו עוד כ-100 אלף מוסלמים פלסטינים למדינה הפלסטינית, כחלק מרעיון חילופי השטחים ביחס 1:1 כפי שהוסכם בעבר.

עוד ניתן לקבוע כי כל מי שיבחר להישאר במקום מושבו כיום ויהיה מוכן להצהיר נאמנות למדינה שבה הוא חי ולשאת בכל החובות ובכל הזכויות שניתנות ליושבי המדינה שבה הוא נמצא – יוכל להישאר בביתו ובמדינה שבה בחר להיות אזרח.

הגבולות יהיו פתוחים, אנשים יוכלו להמשיך לעבוד ולבלות במקומות שבהם עבדו קודם ואפשר אף להגיע לשיתוף פעולה כלכלי וביטחוני כנגד כל שיתנגדו להסדר, ויהיו רבים כאלה. גם ירושלים תחולק כך שהאוכלוסייה היהודית תהיה חלק ממדינת ישראל והאוכלוסייה הערבית חלק מהמדינה הפלסטינית. העיר העתיקה וסביבתה הדתית (הר הזיתים ומורדותיו המערביים) יהיו במעמד מיוחד בשליטה של גורם בין-לאומי בשיתוף בעלי העניין הדתי בירושלים. אזור זה יוגדר מדינה נפרדת, כמו הוותיקן, והשירותים יינתנו במקביל על ידי מדינת ישראל והמדינה הפלסטינית.

המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת עם כוחות שיטור למניעת הפרת הסדר הציבורי. יהיה פיקוח בין-לאומי וישראלי על הכנסת מוצרים למדינה הפלסטינית, אך לא על תנועת אנשים. במשך שנים אחדות תשמור ישראל בידה תחנות התרעה על הירדן ובנקודות גובה מסוימות. בהמשך אף אפשר לחשוב על שיתוף פעולה כלכלי.

התכנית איננה הומנית ואיננה עונה לצורך ולרצון האישי של כל אחד שיהיה מעורב בתהליך. עם זאת, תהיה זו פעולה מסודרת, מפוקחת, הנושאת פיצויים לנאלצים לעבור או הצהרת נאמנות, פעולה שתמנע מלחמה או מאבקים אלימים. חסרונותיה הם תשלום מועט עבור השלום הנכסף בין מדינת היהודים למדינת הפלסטינים.