ההיסטוריה על פי הערוץ הראשון

הסדרה "והארץ הייתה תוהו ובוהו" ששודרה בערוץ הראשון, עוסקת בתולדות ארץ ישראל משחר הפרֵ-היסטוריה ועד לתקופה העות'מאנית. אין חולק על כך שהסדרה מושקעת, עשירה ומגוונת במידע, בדעות, ובעיקר בממצאים ארכיאולוגיים. חוקרים בעלי דעות שונות ולעתים אפילו מנוגדות, מציגים את עמדותיהם ופרשנויותיהם.

בהיותי היסטוריונית ותיקה, המתמצאת היטב בתולדות ארץ ישראל, ברור לי שהסדרה מכוונת לקהל הרחב שלא בהכרח מתמצא בכל דקויות המגוון ההיסטורי והארכיאולוגי, ואפילו, אם ארשה לעצמי להתבטא קצת בחריפות, מוטה בדעותיו מכוח אינדוקטרינציה שעשו ועושות לו כל רשויות השלטון לתקופותיהן – החל במפא"י ובן-גוריון וכלה בחרות, בגין, הליכוד, נתניהו ושרי החינוך והתרבות שלו, בעיקר בנט ורגב.

הפרקים הראשונים בסדרה עסקו בפרֵ-היסטוריה ובאדם הקדמון, נהניתי לצפות בהם ואף נחשפתי לכמה ממצאים ארכיאולוגיים שלא הכרתי. אולם מפרק לפרק צפו ועלו בי שאלות מטרידות. חשבתי לעצמי שמי שבחר את השם לסדרה – בחר טוב, משום שהסדרה הזאת כשלעצמה הייתה תוהו ובוהו מובהק ולעתים מכעיס. בליל של אמיתות וחצאי אמיתות שהאפילו על חלקים גדולים, יפים וטובים. תהיתי האם, למעשה, היה זה מחיר שהיה על הערוץ הראשון לשלם לראשי המדינה ומוביליה בעת הקשה הזאת, כאתנן, על מנת שיאפשרו להם להציג גם את החלקים שאינם מקובלים, בלשון המעטה, על בנט וחבריו?

הדוגמאות לכך רבות מספור, אך במאמר זה אציין רק אחדות שהצליחו באמת לעורר בי פליאה, רוגז ותסכול.

אתחיל בפרק שהרגיז אותי יותר מכול: "קדושת ארץ הקודש" (פרק 13). עצם השם כבר העמיד אותי על המשמר. קדושה – זהו מונח שחוגים מסוימים מרבים להשתמש בו על מנת להשיג שלטון וכוח. קדושה אינה אלא מונח שהאדם המציא כדי לשלוט על אחרים. מדהים שבימינו, הנאורים והרציונליים לכאורה, מיליוני בני אדם עדיין נוהים אחר קדושות למיניהן ועושים בכך את רצון השולטים בהם.

בפרק הנ"ל הלכנו בעקבות אברהם, ישוע ומוחמד כאילו היו הם מנחי הפרק. אברהם תאם את תיאורו ההזוי של שר החינוך בנט, והוצג כאדם זקן שיושב על גבעה ומקבל הבטחות בדיוור ישיר מישות עליונה. איילת שקד, מירי רגב ונפתלי בנט, בניצוחו של בנימין נתניהו, שוקדים עכשיו על מימוש ההבטחות האלה, יהיה מחירן אשר יהיה. גם ישוע הוצג כמי שנולד לבתולה, קם מן המתים והגיש את לחיו השנייה לצולבים. על דמותו של מוחמד אין לי טענות, הוא היחיד שבאמת ניהל שיירות מסחר בחצי האי ערב והגיע עד לדרום ארץ ישראל במסעותיו והביא את בשורת האסלאם.

אם כן, בפרק זה הוצגו משיחיות, הזיות, חצאי אמיתות. הכול מכוון לשביעות רצונה של צמרת השלטון שלנו. ייאמר לזכותם של אנשי האקדמיה, שהם לא הגישו והנחו את הפרק הזה. אם זכרוני אינו מטעני, הפרק הוגש כולו על ידי מדריכים ומורי דרך. אלה האמונים לספר לקהל השבוי סיפורים שישביעו את רצונו על פי מה שלימדו אותו בגן ובבית הספר הממלכתי-דתי.

דוגמה קטנה-גדולה להגשת חומר מדעי בצורה פופולרית, שעלולה להטעות, אביא מתוך הפרק על הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, "אסלאם בארץ הקודש" (פרק 11). בפרק זה מספר לנו אחד החוקרים, כי הערבים הכובשים לא הצליחו לכבוש את קיסריה וצרו עליה מצור ממושך, עד אשר אחד מיהודי מקיסריה, יוסף שמו, הראה להם דרך סודית בתוך נתיב מים שעבר מתחת לחומה. בתמורה למידע הובטח ליוסף שהם יחוסו על חייו ועל משפחתו.

הסיפור מוצג כעובדה היסטורית, ומשתמע ממנו שיהודי מתוך קיסריה הסגיר את עירו ואת בני עמו לכובשים הערבים בתמורה להצלתו. הרי זה מעשה בגידה מן הגרועים ביותר. כיום היינו מכנים אותו משת"פ, בוגד, ובעיקר שמאלני, ואף שוללים ממנו כל מימון של מדינה זרה בניצוחם של אנשי הימין הצוהלים והחוגגים. הלוא כן?

אולם הסיפור הזה אינו עובדה היסטורית. זהו מוטיב אגדתי קבוע וידוע בסיפורי כובשים הבאים להפגין את היותם כובשים נאורים, ומבקשים להראות שהאוכלוסייה המקומית רוצה את הכיבוש שלהם, עוזרת להם ומשתפת איתם פעולה.

מוטיב זה עובר כחוט השני בתקופות שונות, בנרטיבים של תרבויות שונות, של עמים שונים. והדוגמאות לכך רבות, החל ברחב שהצילה את המרגלים ששלח יהושע (יהושע ב); דרך תרבות יוון: הרודוטוס, הכרוניקאי היווני המפורסם (מאה 5 לפנה"ס) המספר איך כבש המלך כורש עם צבא הפרסים את העיר בבל. לדברי הרודוטוס, בלשצר, בנו של המלך הבבלי האחרון (מאה 6 לפנה"ס), היה בטוח שבבל עירו הבצורה והחזקה, לעולם לא תיפול בידי הצבא הפרסי שצר עליה. הוא ערך משתה גדול לאות ניצחון (כמתואר בספר דניאל). אולם באותה העת חשפו הפרסים דרך לפרוץ לעיר הבצורה. כוהני האל מרדוך, אויביו של אבי המלך, ביקשו לנקום בו, עברו למחנה הפרסים וגילו להם שיש נחל שזורם מתחת לחומות העיר הבצורה, ואם יטו את הנחל מנתיבו, יוכלו לחדור דרך הנתיב היבש לתוך העיר. ואכן כך עשו הפרסים – הם כבשו את העיר וחיסלו את האימפריה הבבלית. אין ספק שהדמיון לסיפור יוסף וקיסריה זועק לעין.

גם סיפור האיליאדה של הומרוס (מאה 8 לפנה"ס) מבוסס על רעיון דומה: סוס העץ שהוחדר לתוך טרויה. אנשי טרויה המשוכנעים שהיוונים הסירו את המצור, חוגגים ושותים עד אובדן חושיהם. החיילים היוונים יוצאים באישון לילה מתוך הסוס ופותחים את שערי חומת טרויה לחיילים היוונים שחזרו כמובן מנסיגתם המדומה.

המוטיב, אם כן, ברור וידוע: הכובשים מבקשים להצטייר בתור "משחררים". את סיפור קיסריה ויוסף אנחנו מכירים מתוך כתביו של הכרוניקאי אלבִּלאדֻ'רי בן המאה ה-9. צריך לזכור שהכיבוש הערבי של ארץ ישראל התרחש במאה ה-7. אלבִּלאדֻ'רי שאב את סיפוריו על הכיבוש מכרוניקאים שקדמו לו. בכרוניקות מוסלמיות נוספות המספרות על כיבושי הערבים במאות ה-7 וה-8 חוזר סיפור שיתוף הפעולה של האוכלוסייה המקומית, בעיקר של היהודים, עם הצבא הערבי הכובש נגד השלטון הקודם, ותמיד אין מדובר בעובדות היסטוריות אלא במוטיב קבוע של נרטיב הכובש הנאור והאהוב.

כשהרוסים נכנסו לפולין, הם נכנסו בתור "משחררים" מהשלטון הנאצי. האומנם? ובמעבר חד – כשחיילי צה"ל נכנסו ללבנון בשנת 1982, קיבלו אותם בפרחים ובאורז, בתור משחררים משלטון הטרור של אש"ף. זמן קצר לאחר מכן כבר השליכו לעברם פצצות אר-פי- ג'י. עלינו לזכור: כובשים הם כובשים הם כובשים, הם לעולם לא משחררים.

נוסף לכך, בפרק "הממלכה האחרונה" (פרק 7) העוסק בממלכת החשמונאים ניכרה דיכוטומיה ברורה. אלה שהשמיעו את קולם אמרו מקבי/מכבי, והכתוביות לא היו אחידות: פעם כתבו יהודה המכבי ופעם כתבו ספר מקבים. היום כל מי שקצת מתמצא, יודע שיהודה כונה בתואר מקבי מלשון מקבת. ולכן ספר מקבים ולא מכבים. חז"ל היו אלה שרצו לדכא כל רוח לחימה ומרד, והחליפו את תוארו "מקבי" האומר שהוא היה לוחם בשדה הקרב, בכינוי מכב"י – מי כמוך באלים יי, ללמדנו שאין לנו על מי לסמוך, אלא על אבינו שבשמים.

ולבסוף ברצוני להתייחס לשני עניינים נוספים: ראשית, לקרייני הרצף – מהרטה ברוך, מרב בטיטו וישי גולן – המקריינים בפאתוס טקסט מוכתב, ושואלים שאלות שהוכתבו להם על ידי ההפקה. בעיניי הם וגם יוכי ברנדיס, מיותרים לחלוטין וחבל שלא השאירו אותנו רק עם החוקרים על מגוון דעותיהם. ושנית, תכנית הסיכום. המנחה הדעתנית והאנרגטית לא אפשרה לאנשים לדבר, קטעה אותם שוב ושוב, קפצה מעניין לעניין ואנו נותרנו בלא כלום. נשארה הרגשת הסיפוק והזחיחות לפעמים, של כל העושים במלאכה. אמנם הם בהחלט יכולים להיות מרוצים, אבל לא כדאי להיות יותר מדי זחוחים.