חזון או דמון

מדינה דו-לאומית או שתי מדינות לאום
תמונה של שי ענבר

בעיני רבים בישראל בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב משנה את כללי המשחק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. לתפיסתם, ישראל חופשייה עכשיו לפעול ביהודה ושומרון כאוות נפשה. אינני חושב שנשיא ארה"ב החדש נותן לישראל יד חופשית לפעולה. לארה"ב יש אינטרסים נוספים במזרח התיכון אשר יתנגשו עם רצונותיה של ישראל.

אולם, עם או בלי קשר למדיניות העתידית של טראמפ, מדינת ישראל צריכה לשאול את עצמה "מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה?" הסכסוך הישראלי-פלסטיני מלווה את ישראל עוד מימי טרום המדינה. הגיע הזמן שישראל תדון בנושא לעומק, ותחליט לעצמה מה האינטרס שלה בעניין ואיך להגיע לשם. הגיע הזמן לקבוע חזון חדש למדינת ישראל, כזה שיוכל לשמור על קיומה על פי חזון הקמתה ועל פי השינויים שהתחוללו מאז. האמירה "אין עם מי לדבר" לא מצדיקה היעדר דיון והחלטה בנושא. יש מי שחושבים שמפני שאין עם מי לדבר, אין טעם לעסוק בנושא המקטב.

הבעיה היא שאין לנו את הפריבילגיה לא לעשות כלום, משום שהמצב הקיים לא נשמר! הצד השני פועל, העולם מתייחס והמצב משתנה, ולא לטובת מדינת ישראל והאינטרסים שלה, ההיפך הוא הנכון, השינויים פוגעים באינטרסים של מדינת ישראל!

כמו כן, כפי שברור לכול, גם ישראל איננה שומרת על המצב כפי שהוא. ישראל פועלת ביהודה ושומרון, ופעילותה זו יכולה לשנות את המצב כך שיהיה בלתי הפיך.

אנשים מתעלמים מהתוצאות הצפויות אם תימשך פעילות ההתיישבות ביהודה ושומרון. אבל אם לא מדברים על זה אין המשמעות שהתוצאות לא תגענה, להיפך ההשלכות תתממשנה וסביר להניח שהן תהיינה בניגוד לאינטרסים של מרבית הישראלים.

אני יודע שזהו נושא שרבים דנים בו ומנסים להגיע תובנות חדשות, אני יודע שזהו ויכוח שלא פשוט להתמודד אתו. אולם אני חושב שאם מתקיים דיון ענייני ולא קנטרני ופלגני, אפשר יהיה לראות בצורה ברורה יותר מהם האינטרסים האמתיים של ישראל וכלל אזרחיה, ומה צריך לעשות על מנת לממש את האינטרסים האלה.

עלינו לשים את הדברים בצורה ברורה וישירה על השולחן. הסכסוך הישראלי-פלסטיני צריך להיפתר בצורה של הידברות ופשרות הדדיות וכואבות עבור שני הצדדים. לשני הצדדים צריך להיות ברור שלא יֵצאו ממשא ומתן כשכל תאוותם בידם, אך לפחות יֵצא הסדר שיביא לרגיעה ולשיפור מצבם של שני הצדדים. מרבית המרכיבים המשמעותיים של הסכסוך ברורים ונראה כי בשלבים שונים הגיעו שני הצדדים להבנות באשר לפתרון.

עם או בלי קשר לדיאלוג ולמשא ומתן עם הפלסטינים, ישראל צריכה להחליט לעצמה מה צריך להיות חזונה, איזה סוג של מדינה היא רוצה להיות. על החברה הישראלית היום לבחור באומץ בין שתי בררות עקרוניות לפתרון הסכסוך, לפני שניגשים למשא ומתן אמיץ עם הצד השני. מדינת ישראל צריכה להחליט בין מדינה יהודית (ואז הקמה של מדינה פלסטינית) לבין מדינה דו-לאומית (סיפוח השטחים והענקת אזרחות מלאה לפלסטינים). אולם לפני ההחלטה העקרונית הזאת, צריך להחליט, במקרה של מדינה דו-לאומית, איזה אופי יהיה לה: יהודית או דמוקרטית, משום שבמצב של מדינה דו-לאומית אין אפשרות של מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית בו בזמן.

הנושא הזה עומד על הפרק כבר משנות ה-90 והוגדר אז כ"משולש נאור": שמירה על השטחים, שמירה על מדינה דמוקרטית ושמירה על מדינה יהודית. שלושה מרכיבים אלה לא יכולים להתקיים יחד. על כן צריך לבחור על אילו שני מרכיבים אנחנו רוצים לשמור. זו הדילמה הישראלית-ציונית שאנחנו צריכים להתמודד איתה לפני שניגשים למשא ומתן עם הפלסטינים.

יש מי שמשתמש בטיעון "שאין עם מי לדבר", לכן לא צריך עכשיו לקרוע את העם בהחלטה דרמטית כזו. משמעות הדברים האלה אינה חוסר החלטה אלא החלטה! ועל פי מהלך הדברים זהו ויתור על מדינה דמוקרטית. חוסר החלטה במקרה הזה היא החלטה הרת גורל שנוצרת לאורך שנים בהובלה של מיעוט ובהדחקה של רוב הציבור הישראלי!

היום נשמעת יותר ויותר דרישה לסיפוח שטחים ביהודה ושומרון, עד כדי סיפוח כללי של השטחים. חשוב מאוד שההשלכות של פעולה כזו תהיינה ברורות לכולם. כרגע נראה שרוב הציבור מדחיק תוצאות של מהלך כזה.

המשמעות של סיפוח השטחים היא אחת משתיים: מדינה לא דמוקרטית או מדינה דו-לאומית. האם אחת ממשמעויות אלה זהו החזון שאנחנו רואים למדינת ישראל? אני אישית מקווה שלא!

למה לא מדינה דו-לאומית? פשוט משום אין דוגמה מוצלחת של מדינה כזו, בוודאי לא במצב של קונפליקט רב-ממדי כזה השורר בין היהודים לפלסטינים (לאומי, אתני, דתי, תרבותי). הדבר הסביר שיקרה במצב של מדינה דו-לאומית הוא מלחמת אזרחים.

יש כאלה, כמו נשיא המדינה ראובן ריבלין, אשר דוגלים במדינה אחת ואומרים זאת בצורה ברורה. עם זאת, הם אינם מוכנים לוותר על מדינה יהודית. אני רואה במצב כזה פרדוקס המוביל בהכרח למדינה לא דמוקרטית. אם אנשים אלה מוכנים למצב כזה, שיהיו מספיק אמיצים לומר זאת בצורה ברורה משום שזה, לדעתי, מה שעומד לקרות.

אם הם אינם מוכנים לוותר על הדמוקרטיה, ואני מקווה שכך מרבית האנשים מרגישים, כולל נשיא המדינה, המשמעות היא שמוותרים על מדינה יהודית.

למרבה הפלא, השמאל, המצטייר בעיני רבים לא פטריוטי, אינו מוכן לוותר על מדינה יהודית ומצהיר כך שנים. לעומת זאת, הימין הפטריוטי, דוגל בארץ ישראל השלמה ומוותר בכך על אחת משתיים: מדינה יהודית, או מדינה דמוקרטית.

אז לאיזה חזון אנחנו שואפים? אני שואף למדינה יהודית ודמוקרטית, לצד מדינה פלסטינית, ומוכן להשלכות של ויתור על השטחים.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

18 תגובות

    1. למיטב הבנתי עדיין לא הגענו למצב בלתי הפיך. יש עוד הרבה מה לעשות ובשום אופן אסור להתייאש. לצערי הימין המשיחי-קיצוני אשר מוביל את המדינה באף, ביגוד לרצון הרוב, בונה על היאוש הזה.
      חייבים להאמין שעדיין ניתן וצריך לפעול לשם כך.

  1. על איזה שטחים אתה מוכן לוותר?
    כתבת על שתי מדינות או מדינה אחת. האם אין אפשרות נוספת?
    האם הפלסטינים מוכנים ו\או רוצים לנהל מדינה משלהם? אולי דמוקרטית?
    האם צריך להסכים לזכות השיבה? ואם כן – לאן?

    1. בשום פנים ואופן אינני מסכים לזכות השיבה לישראל. זכות זו יכולה להתממש בפלסטין שתקום ואך ורק שם!
      אני מוכן לוותר על שטחי יהודה ושומרון שנכבשו
      ב67. עם תיקונים כפי שכבר הוסכם!
      הפלסטינים, למיטב הבנתי, רוצים ומוכנים לנהל מדינה משל עצמם. לגבי דמוקרטית זו שאלה אחרת. האם דרשנו ממצרים וירדן שיהיו דמוקרטיות?
      על אפשרות שלישית מוסכמת על שני הצדדים אין לי מושג. יש לך הצעה שיכולה להיות מוסכמת. כולם ישמחו לשמוע.

  2. בין הנהר לים קיימת ומתפקדת קונפדרציה א-סימטרית של 3 יחידות פוליטיות. הבסיס להסדר פוליטי זה הוא הסכם שנחתם בין רבין לערפאת ב- 28 בספטמבר 1995 בוושינגטון. ההסכם מחזיק 320 עמודים A4 כתובים באנגלית משפטית. ההסכם מכסה את כל הפונקציות שמדינה צריכה לספק לתושביה. להסכם יש גם הכרה בינלאומית דה יורה כך שלא רק המתרחש בשטח (דה פקטו) הוא הקובע.
    להסכם זה יש מתנגדים קיצוניים משני הצדדים. למרות זאת הוא מתקיים ומתפקד.
    כל מי שמדבר על שתי מדינות או מדינה אחת לא מבין מה קורה כאן.
    ליתר הפרמטרים שלך לא אתייחס בשל אי רלוונטיות.
    זה המצב. זה המוסכם.
    זה מה שיש.
    אם נאהב זאת או לא.

    1. מבין גם מבין היטב! את ההסדר הזה המתקיים לא ניתן להמשיך. אף אחד מהצדדים אינו מרוצה ממנו ואף פועל לשיבושו או פועל בצורה אלימה לשנותו. זה המצב בשטח ומי שלא רואה את זה הוא עיוור! את המצב הזה של שלוש ישויות יש לשנות אחת ולתמיד ולהגיע להסדר מוסכם שגם יחזיק מעמד ולא יחבלו בו בכל דרך אפשרית כל שלושת הגורמים או אחד ועוד שניים שאמורים להיות אחד. צריך באומץ ועם נכונות לוויתורים לפעול. מה שניסיתי להעביר במאמר הוא שאנחנו צריכים להחליט לעצמנו, לפני שפונים לפלסטינים מה אנחנו רוצים ביושר ואולי בכאב.

      1. אם כך הגענו להבנה על ההסדר המתקיים בשטח. על פי נתונים מעודכנים הרוב בשני הצדדים חי עם ההסכם. בשני הצדדים יש קיצונים שמחבלים בהסכם. בשני הצדדים השלטונות פועלים נגד אלו שמנסים לחבל בהסכם.
        ועוד – מדברים כל הזמן עם הפלסטינים. משתפים פעולה בתחומים רבים כולל ביטחון. לא צריך לחכות עד שנחליט מה אנו רוצים – כפי שאתה כותב.
        למעשה החלטנו מה אנו רוצים באמצעות בחירות דמוקרטיות. בחרנו ממשלה והיא פועלת על פי מה שנראה לה לנכון.
        לגבי ויתורים וכו' – המקסימום שאנו מוכנים לתת (ברק, אולמרט) אינו מתקרב למינימום שהפלסטינים מוכנים לקבל.
        לכן המצב הקיים יימשך תוך שינויים קלים שמתבצעים עם חלוף הזמן.
        האופציה השנייה היא התלקחות רבתי, ואז הנקבה של 48 תהיה קדימון למה שיקרה – לראיה ראה מה קרה בעזה בצוק איתן.
        זה מה שיש. את זה צריך להבין ועם זה לחיות עד שיהיה שינוי בעתיד – רמז – ירדן היא פלסטין.

        1. הממשלה נבחרה אבל פעילותה או יותר נכון מחדליה אינם משקפים את רצון מרבית בוחריה! רוב הציבור הישראלי אינו רוצה בשום אופן מדינה דו-לאומית וגם לא מדינת אפרטהייד. הממשלה הזו, המובלת באף על ידי חבורת משיחיים קיצוניים, מאפשרת לתהליכים לא חוקיים בשטח להוביל אותנו לאחת משתי האופציות הללו.

          1. יש הסכמה ולדעתי גם יש הבנה שממנה נובעת ההסכמה : מדינה דו לאומית לא תהיה כאן כי רוב הציבור היהודי לא רוצה. בזה אתה צודק לחלוטין. שתי מדינות לא תהיינה כאן כי הערבים ויתר המוסלמים לא רוצים. הם אומרים זאת השכם והערב. למה לא להאמין להם?
            המסקנה – גם היא ברורה אם כי לא כל כך נוח להודות בכך ויותר נוח להשתעשע באשליות שהן בבחינת WISHFUL THINKUNG.

            1. היכן הערבים אומרים שלא רוצים שתי מדינות. אולי אפשר לטעון שכלפי חוץ אומרים אבל לא באמת רוצים.
              ההנהגה הפלסטינית חוזרת שוב ושוב על פתרון שתי המדינות. העולם חוזר על כך שוב ושוב. ההצעה הערבית שעל השולחן בעקבות היוזמה הסעודית היא הכרה של כל מדינות האיסלם בישראל לאחר הסכם שלום ושתי מדינות.

              1. צר לי להגיב בצורה זו.
                אבל אתה טועה. כנראה אינך בקיא די הצורך במה שהערבים רוצים ואומרים ואף עושים. יזמה סעודית? על השולחן? כל מדינות האסלאם? אתה רוצה שגם איו"ש תהפוך למדינת טרור סאלאפי כמו עזה?
                האם אינך יודע שירדן היא המתנגדת, אולי העיקרית, למדינה פלסטינית באיו"ש?
                האם אתה מכיר את מצב הפיצול האתני-טריטוריאלי באיו"ש?
                האם אינך יודע שללא פיקוח ביטחוני על איו"ש יווצר שם מודוס אופרנדי כמו בסוריה, או בלבנון, או בעירק, או בתימן, או בלוב?
                בחייך ד"ר ענבר – ואני שוב מתנצל על סגנון תגובתי – צריך ללמוד ולהבין כאשר מדברים על עניין כל כך רציני.

                1. אמנם אין לי אינפורמציה מחדרי החדרים, כפי שאיש אולי לאחרים, אבל יש הגיון בריא. מי דיבר על העדר פיקוח בטחוני? מה הקשר בין הכרה של מדינות האסלם בישראל וטרור סאלאפי. כל נושא ההפחדות הזה בו מתמחה נתניהו על מנת לשמור על שלטונו הוא בעייתי מאוד. רק לאחרונה שמענו על נסיגה של נתניהו מסיכומים עם הרצוג ועם ירדן ומצרים. על מה דיברו שם עם סיפוח שטחים? הנושא אכן מאוד רציני והפחדות ורמיזות על ידע מבפנים אינם דיון רציני. אם כל הערבים נגד אז מה הבעיה של נתניהו לפעול בכיוון האחר שלא ברור מהו ולהכריז על כך. אולי כי יתברר שכל העולם יתהפך פומבית ומעשית על ישראל? רק תהייה.

  3. אבל אי אפשר להיות בעד משהו ולהתעלם מהתוצאות
    מסכים איתך שאי אפשר להיות בעד מדינה אחת בנוסח הימין ולהכחיש שזה מוביל מידית למדינת אפרטהייד

    1. התוצאות המצופות של הסכם עם הפלסטינים הן חיים נורמליים. אבל לא זה נושא המאמר. הנושא הוא מה ישראל רוצה מעצמה? קודם כל אנחנו צריכים להחליט מה טוב לישראל ומה ריאלי. אח"כ לחתור להשגה של מה שטוב לישראל. אז אם אנחנו לא רוצים מדינת אפרטהייד או מדינה דו-לאומית צריך להתפשר על השטחים שנכבשו ב-67. כפי שהדברים מתפתחים בעשרים השנים האחרונות גם בלי החלטה נקבל את רצון הימין הקיצוני. זאת אומרת שצריך להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי.

    1. אנחנו לא על הירח והשד הוא לפתחנו לא אי שם ברקיע. צריך באומץ ובעיניים פקוחות להתמודד עם המצב כפי שהו ולא לחפש תירוצים.

  4. מצד שני העם ברובו רוצה את הבלתי הגיוני ובלתי אפשרי
    מפחיס לחשוב מה שעומד לקרות

  5. מה לא הגיוני ולא אפשרי. הפלסטינים יבינו שלא יוכלו לקבל כל מה שהם רוצים. וגם אנחנו, בטוב או ברע, נבין שלא נוכל לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. לא ניתן להתיישב בכל יהודה ושומרון ולספר לעצמך שאתה רוצה פתרון שאיננו כפייה וכוחנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

חתימה על חוזה

Nda

חשיבותו של הסכם סודיות

צילום של אבי רוזנטל

התופרת הקטנה

סיפור שחלקו דמיון וחלקו מציאות