זיקת היהודים לארץ ישראל (7)

ייסוד המדינה – אתחלתא דגאולה
תמונה של ד"ר דגני

בששת הפרקים הראשונים בסדרה זו עסקנו, באורח תמציתי למדי, במהות הקשר ההיסטורי-תאולוגי של היהודים עם ארץ אבותיהם, היא ארץ ישראל. משב רוח גבית לכתיבת סדרת מאמרים זו קיבלתי מהחלטת אונסק"ו אשר בטיפשות וברשעות קבעה שאין לעם היהודי קשר עם ארץ ישראל, ירושלים והר הבית בכלל. בפרק השישי דובר בגישות מורי ההלכה לארץ ישראל ולקראת סיומו הגענו עד לייסוד תנועת ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) בעיר חרקוב ברוסיה הצארית, בשנת 1881.

מייסדי תנועת ביל"ו שללו את הגלות והטיפו לעלייה לארץ ישראל. ארץ ישראל בתקופה זו הייתה נתונה לשלטון קולוניאלי של האימפריה העותומאנית. הארץ הייתה מוזנחת, בחלקה הגדול שוממה, בעמקיה התפשטו ביצות, חלק נכבד משפלת החוף היה מכוסה בחולות נודדים (דיונות) ומחלות אנדמיות אחדות – מלריה, בילהרציה ועוד – היו נפוצות בה. מובן שנמצאו בארץ מקורות פרנסה מעטים מאוד. היישוב היהודי הדל שהתרכז בארבע ערים – חברון, ירושלים, טבריה וצפת – התקיים על תרומות שהתקבלו מיהדות התפוצות. "החלוקה" קראו לצורת חיים זו, המעידה על האחריות שחשו יהודי הגולה כלפי קיום בני עמם בארץ הקודש. אין ספק שתחושה זו ציינה את זיקתם של יהודי התפוצות לארץ ישראל ורצונם לקיים בה המשכיות של חיים יהודיים – עד שיבוא המשיח ותבוא הגאולה.

בשל התלאות וקשיי הזמן קמו לתנועת ביל"ו ולציונות בכלל תומכים ומתנגדים רבים מקרב חוגים שונים בקהילות היהודיות באירופה. היהדות באמריקה הייתה עדיין בחיתוליה, על כן כמעט לא היה לה תפקיד בוויכוחים שנוצרו בקרב יהודי אירופה בשאלת העלייה לארץ ישראל. יותר מכך, כיוון שארצות הברית כבר הייתה מדינה מפותחת, דמוקרטית וקולטת ברצון מהגרים מאירופה, מרבית היהודים שעזבו את מזרח אירופה בשלהי המאה התשע עשרה היגרו לשם ורק מיעוטם עלה לארץ ישראל. שנים לאחר מכן יהיה ליהדות האמריקנית תפקיד חשוב מאוד בסיוע ליישוב היהודי בארץ ישראל.

מייסדי תנועת ביל"ו יזמו עלייה לארץ ישראל והקמת יישובים חקלאיים בכל רחבי הארץ. התנועה הציונית הממוסדת עדיין לא הייתה קיימת. על כן, ראשוני העולים הללו הקימו, בסיוע דל למדי, כשלושים יישובים. לאחר מכן קיבלה תנועה זו את השם המיתולוגי "העלייה הראשונה". היישובים שהם הקימו, ביניהם מטולה, מנחמיה, יבנאל, כפר תבור, זכרון יעקב, עתלית, פרדס חנה, בנימינה, חדרה, פתח תקווה, כפר סבא, רעננה, אבן יהודה, מגדיאל, ראשון לציון, נס ציונה, רחובות, באר יעקב, גדרה ועוד – היום רובם יישובים עירוניים גדולים בישראל. מתגוררים בהם מיליוני יהודים, שחלקם עלו לארץ מהגולה ורובם כבר נולדו כאן. לשם השוואה, ביישובי ההתיישבות העובדת שהוקמו החל מהעלייה השנייה ואילך, בהם מאות רבות של קיבוצים ומושבים, מתגוררים כ-5% בלבד מהיהודים במדינת ישראל.

קשה להעריך במדויק כמה יהודים עלו לארץ במסגרת העלייה הראשונה. רבים מהם חזרו אחרי שנים אחדות לארצות מוצאם בשל הקשיים העצומים ובשל הקורבנות שתבעה מחלת המלריה מראשוני המתיישבים. הערכה היסטורית זהירה נוקבת במספר 30,000 במניין עולי העלייה הראשונה. אולם דבר אחד ברור לחלוטין: כולם באו ממשפחות דתיות, הרצון לשוב לארץ האבות קינן בתוכם, בוודאי מתוך זיקה דתית לארץ המובטחת.

יחד עם התעוררות העלייה לארץ ישראל התפתחה, בשלהי המאה התשע עשרה, מחלוקת קשה בין רבנים שנחשבו לגדולי הדור ומנהיגי קהילות היהודים באירופה. לשם המחשת העומק הרעיוני והמעשי של מחלוקת זו אדון להלן במגוון דעותיהם של אחדים מגדולי היהדות מהדורות שקדמו להקמת מדינת ישראל.

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1816–1893, מוכר בכינוי הנצי"ב מוולוז'ין, על שמו נקרא הקיבוץ הדתי עין הנציב שבעמק בית שאן) היה מגדולי התורה במזרח אירופה במאה התשע עשרה. הוא תמך בתנועה הציונית מראשיתה. הוא רחש אהדה רבה למפעל ההתיישבות בארץ ישראל ואף היה חבר פעיל בתנועת "חיבת ציון". על שם תנועה זו נקרא היישוב חיבת ציון בעמק חפר. הרב ברלין התבקש לחוות דעתו על התנועה הציונית בתחילת דרכה. הוא עשה זאת באמצעות כתיבת סדרת "איגרות בענייני ארץ ישראל". הבקיאים בענייני קהילות היהודים בעת ההיא במזרח אירופה יודעים לספר עד כמה גדולה הייתה השפעת הרבנים על חברי הקהילות הללו.

להלן ציטוטים נבחרים מאיגרותיו של הנצי"ב: "מצווה וחובה על כל מי שמאמין להושיב נחלות שוממות בארץ הקדושה… כי הגיעה השעה, אשר לא ייאמר עוד על ארץ ישראל עזובה ואין דורש אותה"; ועוד דרש הרב ברלין כמצוות עשה: "לעשות אגודה… על ארץ הקודש נוסדה… כל אחד יושיט את ידו לתת לקופת החברה… לשלחו למקום שעוסקים בבניין הארץ… כי רצוננו שוב להשתתף את מייסדי היישוב בארץ אבותינו" (לנדוי בצלאל, 2012: הנצי"ב מוולוז'ין במערכה למען יישוב ארץ ישראל וקדושתה). הדברים מדברים בעד עצמם.

לעומת הנצי"ב התייצב הרב חיים הלוי סולובייצ'יק (1853–1918) בצדו השני של המתרס. התנגדותו לציונות הייתה חריפה והייתה לו השפעה ציבורית רבה. הוא היה בנו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, ראש ישיבת וולוז'ין, עירו של הנצי"ב, ואף היו קשרי משפחה בין השניים. שניהם עמדו בראש ישיבת וולוז'ין בזמנים שונים. משום כך מפליאה היא המחלוקת שהתפתחה בין שניהם בעניין הציונות. הרב סולובייצ'יק הצטרף בשנת 1900 לקבוצת רבנים שכתבו קונטרס שנקרא "אור לישרים" ויצא נגד "השיטה הציונית". מרבית ממשיכי מורשת זו חיים כיום בארצות הברית. הם לא שוללים את הקשר של היהודים לארץ ישראל. הנימוק לשהייתם בגלות הוא שעדיין לא הגיעה העת לחידוש קוממיות היהודים בארץ ישראל.

מתנגדים חריפים נוספים לציונות הם רבני חסידות סאטמר בני שושלת טייטלבוים והחסידים הנוהים אחריהם. הם בנו תיאוריה תאולוגית על בסיס הפסוק הידוע משיר השירים (פרק ב, ז), שהוא המקור ל"שלוש השבועות": שלא לעלות בחומה, ולא לדחוק את הקץ, ולא להתגרות בגויים. אולם גם הסאטמארים מכירים בקדושת ארץ ישראל. הרושם המתקבל מעמדתם התאולוגית הוא שהם חוששים מהקשיים שבהקמת מדינה ליהודים ותו לא.

לעומת זאת, הרב גורן הלך בדרך תאולוגית שונה לחלוטין. בספרו "תורת המדינה" הוא מביא ציטוטים רבים מדברי חז"ל לתמיכה בטענה שפג תוקפן של שלוש השבועות. הוא גם נתלה בנימוק מעניין להצדקת גישה זו: הצהרת בלפור (1917) ואישורה במליאת חבר הלאומים הביאו לפקיעת תוקף שלוש השבועות. דהיינו עצם ההכרה הבין-לאומית בזכות העם היהודי להקים לעצמו בית לאומי בארץ ישראל, פסק הרב גורן, מאיינת את רעיון שלילת העלייה בחומה, דחיקת הקץ וההתגרות בגויים. הוא מכנה את מצב מדינת ישראל כ"אתחלתא דגאולה". באשר לצפוי בתקופה זו מצטט הרב גורן מדברי הרמב"ם לאמור: "וכל הדברים האלו לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו".

מדינת היהודים כבר בת שבעים. כיצד מעז אונסק"ו לקבוע שאין ליהודים זכות למולדתם?

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

  1. השאלה איך דואגים לעתיד שלה. הבעיות רק הולכות ונעשות יותר קריטיות

  2. קמה לפני שבעים שנה – לא כמה.
    ואיך דואגים לעתיד –
    ממשיכים לבצר את המדינה.
    ממשיכים בפיתוח מדע וטכנולוגיה
    משפרים את מערכת החינוך
    ממשיכים לפתח יצוא ולהביא דולרים
    מסתכלים על עקומת הצמיחה של המדינה במשך שבעים השנים ופועלים להמשך השתפלות העקומה כלפי מעלה
    מצטרפים לפוליטיקה
    ממשיכים לשפוט ולהעניש את המושחתים
    נאבקים למען שלטון יותר טוב ומשתדלים לבחור מנהיגים ראויים.
    כך דואגים לעתיד המדינה.
    הבעיות אכן ממשיכות להופיע – אך הן אינן קריטיות במידה רבה. הן בהחלט ניתנות לפתרון.

    1. כל הכבוד על הדיאגנוזה.
      אכן אני מכור. מודה באשמה.
      אגב – למה צ. בלבד. מה הפחד להזדהות?
      לא תקבל ציון שלילי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

חתימה על חוזה

Nda

חשיבותו של הסכם סודיות

צילום של אבי רוזנטל

התופרת הקטנה

סיפור שחלקו דמיון וחלקו מציאות