זיקת היהודים לארץ ישראל (6)

גישותיהם של מורי ההלכה בימה"ב לארץ ישראל
דגל ישראל

סדרת מאמרים זו דנה בקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל, קשר שנשמר במשך אלפי שנים למרות המכשולים והקשיים הרבים. בפרק הקודם בסדרה עסקנו בראשית היווצרות הגלות היהודית ברחבי אירופה ובאופן התפרסות הקהילות היהודיות בה. ראינו שלאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הרומאים, שבעקבותיו באו כיבושים אחרים, היישוב היהודי בארץ ישראל הצטמק והתנוון. לעומת זאת באירופה התפתחו מרכזים יהודיים, תחילה בדרום אירופה ולאחר מכן גם במרכזה ובצפונה.

החברה היהודית בגולה הייתה מפוזרת ומפוצלת ללא מרכז רוחני ושלטוני אחד. יהודים התארגנו בקהילות שבהן קמו ארגונים יעילים שכללו יסודות מוניציפאליים, סוציאליים, חינוכיים, כלכליים, שיפוטיים ודתיים. ספר החוקים, החוקה הפוליטית אם תרצו, היה התלמוד, הבבלי בעיקר. התלמוד עמד בבסיס התפתחות ההלכה היהודית אשר נבנתה על בסיס הפרשנות לתורה שבכתב. פעילות חכמי הדת היהודית והמפרשים למיניהם נחלקת לשלוש תקופות: תקופת "הסבוראים" – חכמים אלו פעלו במאה ה-6 לספירה; תקופת "הגאונים" – נמשכה מהמאה ה-7 עד המאה ה-11, ותקופת "הראשונים" שהתחילה במאה ה-11 ונמשכה עד שלהי המאה ה-15, עם סיום ימי הביניים.

במהלך ימי הביניים התפתחו במערב אירופה ובדרומה שתי אסכולות של תיאולוגיה יהודית: בספרד ובאשכנז. הגם ששתיהן מתבססות על התלמוד, יש ביניהן הבדלים מסוימים הנובעים, כפי הנראה, מאופי החיים והתעסוקה של יהודי ספרד לעומת אלו של יהודי אשכנז, כמו גם מאופיים ומניסיון חייהם של מורי ההלכה הבולטים במקומותיהם. כזה הוא גם ההבדל בין גישת חכמי ספרד לעומת חכמי אשכנז כלפי ארץ ישראל, העלייה אליה וההתיישבות בה.

לפיכך אציג בקצרה את גישותיהם של אחדים ממורי ההלכה רבי המוניטין שפעלו במחצית השנייה של ימי הביניים בספרד ובאשכנז. מובן שרבנים ומורי הלכה רבים אחרים התייחסו גם הם לנושאים הללו. אולם חובה לציין שאצל כולם, ללא יוצא מן הכלל, הזיקה לארץ ישראל ומעמדה התיאולוגי תופסים מקום חשוב ביותר בין הפירושים וההלכות שפרסמו. ההבדלים בגישותיהם השונות נגזרים מהפרקטיקה ולא מהתיאולוגיה.

רש"י (רבי שלמה יצחקי, 1040–1104) היה מגדולי חכמי הדור של יהדות אשכנז, ונחשב לגדול פרשני התנ"ך. רש"י הטיף לעם להניח תפילין ולהתקין מזוזות על דלתותיהם כדי לשמור על יהדותם שהייתה במגמת התערערות בזמנו. קיימת טענה כי רש"י לא הטיף לעם לקיים מצוות התלויות בארץ בעת גלותם, אולם מנגד קיימת גם טענה הפוכה שרש"י כן התכוון שהעם יקיים את המצוות הללו בגולה. מכל מקום, על פי המקורות ברור שגישתו של רש"י כלפי ארץ ישראל לא הייתה כל כך רדיקאלית כמו גישתו של חכם ההלכה שפעל כ-100 שנים אחריו – הרמב"ן.

הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, 1194–1270) היה מהבולטים בחכמי ספרד בימי הביניים. לפרנסתו עסק ברפואה והיה מקורב לחצר המלכות. לכן היה מודע למה שמתרחש במרחב הבין-לאומי ובארץ ישראל בכלל זה. הרמב"ן טען שעל פי המקרא ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ולכן העלייה לארץ היא בבחינת מצוות עשה שיש לקיימה. הוא עצמו קיים מצווה זו, עלה לארץ ישראל, הקים בה ישיבה וכך חידש בארץ את לימוד התורה. הרמב"ן טען שמצווה זו מצדיקה את כיבוש הארץ, גירוש תושביה והתנחלות בה כדי לממש את זכות הבעלות עליה.

הפרופסור אביעזר רביצקי אף מרחיב את היריעה ומביא ראיות לכך כי בעולמו הרוחני של הרמב"ן נחשבו כל מצוות התורה למצוות התלויות בארץ. לדבריו, על פי הרמב"ן, התורה כולה, ביסודה, היא תורת ארץ ישראל. הארץ עצמה, היא לבדה מקודשת מכל הארצות. לפיכך היא אוצרת בקרבה את הנוכחות האלוהית. על כן חייב עם ישראל "להיות מצוינים במצוות כי לכשתחזרו לא יהיו חדשים עליכם". דהיינו על היהודים למלא אחר כל המצוות בדבקות כדי לא לשכוח את עבודת השם ולזכור את ארץ ישראל. מילת המפתח במשפט זה היא "לכשתחזרו", לא "אם תחזרו". לאמור: אין ספק כי ישראל יחזרו לארצם ולכן עליהם להיות מוכנים לכך בכל עת.

אולם אין ספק כי באשר לזיקתם של ישראל לארצם גם רש"י גורס שכיבוש הארץ וגירוש תושביה העכו"ם הנן מצוות מדאורייתא. אבל לעומת הרמב"ן, טוען רש"י – הגם שהוא מציין שארץ ישראל שייכת לעם ישראל – שהישיבה בארץ היא בבחינת הבטחה אלוהית ואיננו מפרש שמצווה זו היא בבחינת מצוות עשה שמחויב בה כל יהודי.

קיימת ספרות שו"ת (שאלות ותשובות) רבה מימי הביניים בקשר לסוגיות הקשורות עם ארץ ישראל. הסוגיות הללו עוסקות בצדדים פרקטיים של העלייה וההתיישבות בארץ. הן נוגעות בענייני פרנסה, ביטחון בדרכים, האפשרויות ללימוד תורה, בעיות בריאות, חובות בני זוג אחד לשני בקשר עם העלייה לארץ וכיו"ב. הרמב"ם (רבי משה בן מימון 1138–1204) הרבה גם הוא לעסוק בענייני ארץ ישראל. הוא היה, ללא כל ספק, גדול הפילוסופים היהודים בימי הביניים. הרמב"ם כתב, בין היתר, את הספרים: "משנה תורה" ו"מורה נבוכים". השפעתו הייתה רבה ביותר. אולי על הדורות שבאו אחריו יותר מאשר על בני זמנו.

הרמב"ם צידד, ללא כל ספק, בעלייה לארץ ישראל. אולם הוא היה זהיר מאוד בגישתו כדי לא לסכן את חיי היהודים שביקשו לעלות לארץ ישראל. הוא ידע את השיממון והעזובה ששררו בזמנו בארץ, כמו גם את הסכנות שארבו לעולי הרגל מידי שודדי דרכים ומרצחים אחרים. גישתו הזהירה התבטאה בבירור ב"איגרת תימן" הידועה. הרמב"ם כתב את האיגרת בתשובה ליהודים מתימן שכתבו אליו וביקשו את הנחייתו בעניין העלייה לארץ ישראל. גם בתימן הרחוקה רחשו חיים יהודיים והתעורר רצון לעלות לארץ ישראל. הרמב"ם עונה ליהודי תימן ולמעשה מזהיר אום מפני הקשיים והסכנות שבמסע לארץ הקודש. יהודי תימן יאלצו לחכות עוד כ-700 שנה ויותר עד שתתאפשר עלייתם לארץ ישראל.

בראשית המאה ה-16 הגיעה לקיצה תקופת ימי הביניים. בקרב חכמי ישראל הסתיימה תקופת "הראשונים" והחלה תקופת "האחרונים". בתקופה זו הטורקים השתלטו על מזרח הים התיכון, כולל כמובן על ארץ ישראל. הארץ המשיכה בתקופת הקיפאון, שלא לומר ניוון, כחלק מאימפריה דקדנטית שהלכה והתדרדרה עם חלוף הזמן.

לעומת זאת באירופה חלו שינויים משמעותיים. תנועת הרפורמציה פיצלה את הכנסייה הקתולית. שבע ארצות השפלה נלחמו לקבלת עצמאות וייסדו את הרפובליקה הראשונה באירופה המונרכית. תקופת הנאורות ואחריה המהפכה התעשייתית עמדו בפתח. נפתחו דרכי ים, יבשה ותקשורת חדשות. נולד הקולוניאליזם האירופי. עולם המונרכיות והפיאודליזם החל להתערער. בתוך כל אלה הלכה והתגברה באירופה ההתנכלות ליהודים, תחומי מחייתם הוצרו והוגבלו. התחוללו גירוש ספרד וכמה עשרות שנים לאחריו גירוש פורטוגל.

היהודים החלו לנוע מזרחה לעבר פולין ורוסיה. אמנם היו במזרח אירופה ריכוזים יהודיים מסוימים עוד מימי הביניים, אך משקלם בפזורה היהודית היה מועט. קהילות היהודים במזרח אירופה גדלו והתרבו. מתוך קהילות אלה נוסדה בשנת 1881 קבוצת ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) שהייתה הראשונה ליזום את שיבת ציון בתקופה המודרנית.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

4 תגובות

  1. כל הזיקה והתפילות לא היו מולידות הקמת מדינה.אף אחד מראשי תנועת הציונות לא היה דתי. להיפך.חכמי ישראל יודעים לדבר ולהתפרנס מכך אך לא יותר.

  2. סליחה, אך שניכם טועים. הזיקה והתפילות (לשנה הבאה בירושלים) כן הולידו את הציונות. גם אותו חלק ממנהיגי הציונות שהיו חילונים היו ספוגים ביהדות.
    וגם – לרוב היהודים בגולה כיום יש בפירוש זיקה לישראל, גם אם אינם עולים לארץ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

חתימה על חוזה

Nda

חשיבותו של הסכם סודיות

צילום של אבי רוזנטל

התופרת הקטנה

סיפור שחלקו דמיון וחלקו מציאות