היהפוך כושי עורו ומנהיג יפרוש מרצונו?

רק לעתים נדירות מנהיגים מכהנים מציעים לפרוש מרצונם ולפנות את מקומם למנהיגים ממפלגות אחרות או אפילו למנהיגים אחרים מהמפלגה שלהם. הרצון הטבעי של מנהיגים הוא לרכוש עוצמה והשפעה, ולאחר שרכשו את העוצמה, בין בבחירות דמוקרטיות חופשיות בין בכוח הזרוע או הצבא, הדחף הטבעי הוא להחזיק בעוצמה, להחזיק בעמדת המנהיגות ולשמר את העוצמה לאורך התקופה המקסימלית המותרת בחוק. במדינה שבה החוק אינו מגביל תקופות כהונה, כמו בישראל, ישאף כל שליט לשלוט ככל שבריאותו תאפשר לו או ככל שציבור הבוחרים ימשיך לבחור בו.

הנימוקים נגד הגבלת תקופות כהונה רבים ואפילו משכנעים. ראשית, המנהיג הוכיח את יכולתו לקדם את האינטרסים הכלכליים, החברתיים והאסטרטגיים של המדינה, ולכן יש לאפשר לו להמשיך בעבודתו הברוכה. שנית, הפתגם הידוע "אם הכלי אינו שבור אין להחליפו" הוא טיעון הגיוני. אם המנהיג לא נכשל, לא מעל בתפקידו, לא הוכיח שהתפקיד מעל ליכולתו – אין סיבה הגיונית להחליפו. המתנגדים להגבלת תקופות כהונה מונים סיבות נוספות. למשל החלפת מנהיגים בבחירות חופשיות היא תהליך יקר המלווה תמיד בתעשיית השמצות ובמאבקים בין כל הנוגעים בדבר. מערכת בחירות היא גורם מפלג היוצר מתחים עדתיים ופוליטיים המשפיעים לרעה על החברה במדינה.

יתרה מזאת, מערכת בחירות יוצרת יריבויות אמתיות ומדומות, המתחרים משמיצים זה את זה והבוחר המבולבל אינו מבין ואינו יודע למי להאמין ומי באמת מתאים להנהיג את המדינה. נוסף לכך, במערכת בחירות על הבוחר להיות מעין חזאי ולחזות מי יהיה המנהיג הראוי מבין כל המועמדים. פתגם סיני עתיק אומר ש"קשה מאוד לערוך תחזיות, בעיקר לגבי העתיד". האם מישהו בארץ יכול לחזות במדויק איך יתנהג יאיר לפיד אם ייבחר לראש ממשלה? האם מישהו יכול לחזות איך יתנהג ליברמן כראש ממשלה? או איזה ראש ממשלה יהיה כחלון? אפילו ציפי ליבני, שמילאה תפקידים מנהיגותיים בעבר – קשה לדעת איך תתנהג כראשת ממשלה.

לכן, אומרים התומכים באי הגבלת תקופות כהונה, אף שחילופי שלטון נראים על פניו בריאים וחשובים, האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להמר על מנהיג בלתי ידוע וחסר ניסיון? אסור לנו להמר על עתיד המדינה, אסור להגביל תקופות כהונה, מאחר שבחירת מנהיג ללא ניסיון וללא עבר מנהיגותי יכולה לעלות לנו באסון לאומי. משרת ראש ממשלה היא משרה מסובכת הדורשת מיומנות, ידע, הבנה ובעיקר ניסיון. המנהיג הנושא במשרה כבר רכש ניסיון וידע אשר מאפשרים לו לבצע את תפקידו באופן מיטבי. ככל שהמנהיג משרת בתפקיד שנים רבות יותר, הוא מנוסה יותר, ובעיקר הוא משביח את עצמו כמנהיג. להחליפו יהיה הימור מסוכן, מעשה לא רצוי ולא הגיוני. המחליף יהיה אדם חסר ניסיון אשר יצטרך ללמוד את התפקיד במשך כמה שנים, ובינתיים כמובן יעשה טעויות, אשר את מחירן ישלם הציבור. לכן, למה להחליף?

טענות אלו נשמעות משכנעות ביותר, בעיקר במדינת ישראל, המתמודדת עם בעיות ביטחוניות, חברתיות וכלכליות מסובכות, הדורשות ידע וניסיון. אבל לצד השני – התומך בהגבלת תקופות כהונה לראשי ממשלה ואפילו לחברי כנסת – יש טענות משכנעות לא פחות. הכול מכירים את העיקרון הידוע: "עוצמה משחיתה, ועוצמה מוחלטת משחיתה באופן מוחלט". מנהיג הנמצא בשלטון חולש על המשאבים הלאומיים של המדינה. בהינף קולמוס הוא יכול להיטיב עם אדם מסוים או מוסד כלכלי-עסקי מסוים. לשליט יש קשרים בין-לאומיים ואותם הוא יכול לנצל כדי להעשיר את עצמו ואת מקורביו. מנהיג חסר רסן בעל יצר שחיתות עמוק יכול להשחית מדינה שלמה.

מה הפתרון? האבות המייסדים של ארצות הברית דנו בשאלה הזאת רבות והגיעו למסקנות מעניינות מאוד. הנשיא הרביעי של ארה"ב ג'יימס מדיסון כתב במאה ה-18 מאמר חשוב ומעניין בנושא "מנהיגים ושחיתות", ובו הסביר כיצד אפשר למנוע שחיתות של מנהיגים. מדיסון בעצם חוזר על העיקרון היהודי הידוע: "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא). כמו בספר בראשית, מדיסון טוען שהאדם – כל אדם – הוא מטבע ברייתו בעל יצרים אפלים הגורמים לו להיות מושחת. הוא קובע בצער שאת טבע האדם אי אפשר לשנות, בדומה לפסוק "היהפך כושי עורו ונמר חברבֻּרתיו" (ירמיהו יג, כג), וטוען שעלינו להשלים עם העובדה המצערת שאי אפשר לעקור מטבע האדם את יצר השחיתות. מדיסון מזהיר ואומר שאם העוצמה משחיתה כל אדם, על אחת כמה וכמה תשחית העוצמה המוחלטת את המנהיג.

אבל למדיסון יש תשובה. הוא פיתח נוסחה שתגביל את סמכויותיו של המנהיג ותדאג למערכת איזונים ובלמים שתפקח על המנהיג ותחלוש על חלק מסמכויותיו, ועל ידי כך תמנע ממנו להיות מושחת. ללא מערכת חוקית וממלכתית של איזונים ובלמים, כל מנהיג, במוקדם או במאוחר, יהפוך למושחת.

במסגרת מערכת האיזונים והבלמים אפשר להכניס את ההגבלה על תקופות כהונה. ככל שתקופת הכהונה קצרה יותר ומוגבלת, האפשרות לשחיתות שלטונית קטנה יותר. הנשיא הראשון של ארה"ב ג'ורג' וושינגטון היה נשיא שתי תקופות כהונה ולאחר מכן פרש מיוזמתו. באותה תקופה לא הייתה הגבלה על תקופות הכהונה של הנשיא בחוקה האמריקנית, אבל וושינגטון דגל בעיקרון של מדיסון ואמר ששלטון צריך להחליף לאחר שתי תקופות כהונה לכל היותר.

מאז ג'ורג וושינגטון ועד פרנקלין דלאנו רוזוולט, שנבחר לראשונה ב-1932, לא היה נשיא שהחזיק בתפקיד יותר משתי תקופות כהונה. רוזוולט היה הנשיא היחידי שחרג מהכלל – הוא נבחר ארבע פעמים, בגלל מלחמת העולם השנייה, אבל נפטר לפני שסיים את תקופת כהונתו הרביעית. אחריו הוכנס שינוי בחוקה שהגביל את מספר תקופות הכהונה לשתיים בלבד.

האסכולה הדוגלת בהגבלת תקופות כהונה מדברת על גורמים נוספים המחייבים זאת. אסכולה זאת מדברת על הצורך להחליף את המנהיג מסיבות אישיות: האדם המבצע את התפקיד מתעייף, אינו מחדש, אינו יוזם, לעתים אופיו אינו מתאים לצורכי השעה, וייתכן שתפיסות עולמו גורמות נזק למדינה. גם ראיית העולם שלו, שעלולה להיות שגויה, אולי המזג והטמפרמנט האישי שלו – אינם מתאימים לצורכי השעה. ובכלל, מדי כמה שנים יש צורך ברענון המערכת, בהכנסת אנשים בעלי ראיית עולם שונה ואנשים יעילים יותר ובעלי יכולת ביצוע גבוהה יותר.

היכן אנחנו עומדים? יש לנו ראש ממשלה השולט עשרות שנים, ראשי ערים השולטים ביישוביהם עשרות שנים ועוד ועוד. אולי הגיע הזמן לקרוא את מאמר מספר 10 של ג'יימס מדיסון מהמאה ה-18. עד היום לא נס ליחו!