חוק וסדר

חוק ההסדרה – שאלות משפטיות
שלמה גזית
אלוף בדימוס שלמה גזית

באחד ממאמריי הקודמים באתר זה, התייחסתי ל"חוק ההסדרה". חוק זה נועד לאפשר את המשך ישיבתם של מתנחלים אשר בנו את בתיהם על קרקע פרטית של פלסטינים ביהודה ושומרון.

כתבתי באותו מאמר, שאינני מתמצא בהיבטים המשפטיים של הבעיה והסתפקתי בהעלאת ההשלכות האנושיות, הצפויות מראש, של פתרון ה"הסדרה" – אין סיכוי שהתיקון לחוק אמנם יאפשר פיצוי הוגן לבעלי האדמות הפלסטינים, הם יסרבו להצעה משום ש"גזר דין מוות" צפוי לכל מי שמוכר את אדמתו לישראלים.

בינתיים התברר כי היועץ המשפטי לממשלה מתנגד להצעת החוק, ומבסס את התנגדותו על החוק הבין-לאומי, החוק המתיר לשלטון בשטח כבוש לתפוס ולהחזיק במקרקעין של תושבי המקום אך ורק למטרה ביטחונית. ומכאן, שהיועץ לא יוכל להגן על החוק המוצע, אם יובא לדיון ולהכרעת בג"ץ, שהרי מדובר כאן בהחזקת הקרקע על ידי מתיישבים אזרחיים.

בשבע שנותיי כמתאם הפעולות בשטחים (1967–1974), הקפדנו על קיומו של החוק הבין-לאומי: מעט ההתנחלויות שהוקמו ביהודה ושומרון קמו כנקודות נח"ל, נקודות שהבסיס החוקי שלהן היה מעמד של "שטח כבוש, שעליו יושבת יחידה צבאית לכל דבר". אפילו קרית ארבע הוקמה על שטח שנתפס במטרה לשמש בסיס ליחידה של משמר הגבול. החריג היחיד היו יישובי גוש עציון, אשר הוקמו על אדמות היישובים היהודיים שנהרסו במלחמת העצמאות.

אלא שכאן מתחייבת שאלה חדשה, שאלה משפטית המופנית בעצם ליועץ המשפטי לממשלה. מן ה"לאו" שבעמדת היועץ עולה ה"כן" שלו – האישור לקיומן של כל ההתנחלויות הישראליות ה"אזרחיות" שקמו על "אדמות המדינה" ביהודה ושומרון, שהן הרוב המכריע של היישובים שקמו בשטח זה ב-40 השנים האחרונות. יישובים אלו קמו על בסיס צו/החלטה של הריבון בשטח הכבוש, אשר החליט להעמיד אדמות מדינה לרשות אזרחים "זרים", לרשות אזרחי ישראל.

המפקד הצבאי של הכוח הכובש ביהודה ושומרון היום הוא מפקד פיקוד המרכז, אשר נכנס לנעליו של הריבון הקודם, וכל פעולותיו נעשות בתוקף סמכותו זו. נשאלת השאלה מהי הפסיקה המשפטית אשר הסמיכה את ה"כובש" הישראלי להעמיד את "אדמות המדינה" להתנחלות שלא לצורכי ביטחון או לצורכי כלל האוכלוסייה המקומית שבשטח הכבוש? מי ומה הסמיכו אותו להעמיד אדמות אלו לידי אזרחים "זרים" למדינה הכבושה?

ובהזדמנות זו, כאשר אנו דנים בהחלטות של הריבון-הכובש, אפשר להעלות שאלה גם בכיוון ההפוך – כמה ואילו אדמות מאדמות המדינה העמיד ה"כובש", במהלך אותן 40 שנים, לצורכי האוכלוסייה המקומית הפלסטינית, בין לצורכי כלל הציבור, להרחבת יישובים קיימים, למשל, ובין לרשות תושבים פלסטינים פרטיים?

התשובה לשאלה זו איננה בתחום המשפטי אלא בתחום המדיני. מדיניותה של ישראל בשטח הכבוש/המוחזק/המשוחרר, לא ביקשה לדאוג לאוכלוסייה המקומית ולצרכיה במהלך 40 השנים האחרונות.

דומה כי התשובה היחידה שיכול היועץ לתת לדילמה זו, היא כי אין גורם משפטי המסוגל להגיש תביעה לבית משפט בישראל בשם ממשלת המדינה הכבושה.

כאמור אינני משפטן, אך גם למי שאינו משפטן הזכות לתמוה ולשאול – במה שונים אלו מאלו?

ודומני, על אף התנגדותי להצעת חוק ההסדרה, שאם לדעת המדינה והיועץ המשפטי ניתן לתפוס את "אדמות המדינה", אין כל סיבה שתמנע את תפיסתן של "אדמות פרטיות".

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

3 תגובות

  1. אבל מכיר באפשרות החוקית לבצע
    ואם כך אני מכבד את דעתך כי יש לך דעה משלך אבל אינך פוסל אוטומטית דעות וגישות של אחרים

  2. אני ואפילו אתה, עם כל הכבוד, איננו משפטנים. לכן היועץ זכה בתפקידו.

    1. שים בבקשה לב לסתירה מובנית בדבריך – ואם היועץ = קובע.
      או שהוא יועץ או שהוא קובע. לא יתכן שניהם.
      בישראל, גם בקרב עיתונאים בכירים חל בלבול בעניין זה.
      מי שקובע הם נבחרי הציבור בכנסת שבסמכותם לחוקק חוקים.
      מי שמנהל את המדינה זו הממשלה.
      בסמכותה להחליף יועץ ולגייס אחר.
      ועוד – משפטנים יכולים לנסח תביעה או הגנה על אותו קייס בהתאם למי שמשלם את שכר טרחתם.
      ולגבי איך שהיועץ הנוכחי זכה בתפקידו – הרי כולם יודעים איך.
      אגב – אני משוכנע שישנם בארץ הרבה משפטנים טובים ממי שהיה בקריירה שלו עובד מדינה בצה"ל. ודי לחכימא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך