מה נשתנה? (3)

התמורות בזירה הפנים-ישראלית
שלמה גזית
אלוף בדימוס שלמה גזית

בשני המאמרים הקודמים בנושא, סקרתי את התמורות שחלו בעולם ואת התמורות שחלו באזורנו למן שנת 1973. במאמר זה אבקש להתמקד בשינויים שחלו במקביל אצלנו כאן. לפני ימים ספורים נמצא מי שהטיח כנגדי – "אילו מנעתם מן הרב לוינגר וחבורתו ב-1968 לקיים את ליל הסדר בחברון, או לפחות אילו גירשתם אותם מיד, למחרת ליל הסדר, לא היינו עומדים היום ביהודה ושומרון בדרך ללא מוצא".

אכן היה בעוכרינו, באותה העת, צירוף נסיבות אומלל. היה ראוי לטפל בחבורה של לוינגר באופן מיידי – אולם לא היה מי שיגיב על המעשה: מפקד האזור, רפאל ורדי, לא ידע כלל על ליל הסדר המתוכנן; שר הביטחון, משה דיין, היה מאושפז בבית חולים במצב קשה לאחר התאונה הארכיאולוגית שלו; ואילו אני, אבי נפטר בלילה שלאחר ליל הסדר ולא תפקדתי בימי השבעה. חלל זה נוצל היטב על ידי חבורת המתנחלים ועל ידי שרי הממשלה, בראשם יגאל אלון ומנחם בגין, שביקשו לקבוע עובדה בחברון.

אינני משלה את עצמי. אפילו מנענו את ההצלחה מחבורת לוינגר באותו לילה, היו הם מנסים להתנחל שוב, בעיתוי בלתי צפוי ובמקום אחר. לא היה בידי מערכת הממשל הצבאי לגבור על הלהט הציבורי ביישוב היהודי לאחר מלחמת ששת הימים, ללא תמיכה נרחבת של ממשלת ישראל.

עם זאת אני מבקש להזכיר ולציין שלוש נקודות: ראשית, באותה העת הייתה חברון, בהנהגת ראש העירייה מוחמד ג'עברי, העיר הידידותית ביותר לישראל, ושיתפה פעולה עם שלטונות המִמשל; שנית, גם לאחר הגיבוי למתנחלי חברון, חיפשנו פתרונות על מנת שלא להושיב יהודים בתוך העיר הערבית. למטרה זו בחר דיין בקריית ארבע, עיר שכנה אולם ממוקמת מחוץ לתחום המוניציפאלי של חברון הערבית; שלישית, כניסת יהודים ל"בית הדסה" בלב העיר הערבית, אושרה על ידי מנחם בגין, ראש הממשלה, אחת עשרה שנים מאוחר יותר, בשנת 1979. שם נוצר החיכוך ובעקבותיו העימות הבלתי נמנע, שממנו אנו סובלים גם היום.

מאז חלפו כמעט 50 שנים. מלחמת יום הכיפורים ערערה את היציבות – היא הביאה לנפילת שלטון המערך ולעליית גח"ל, היא הולידה את גל ההתנחלויות המסיבי ביהודה ושומרון, וחיסלה את האופציה של הסכם מדיני על בסיס שתי מדינות לשני עמים, זה לצד זה. הכשלנו את שיחות האוטונומיה, שהיו הנדבך האזורי בהסכם שחתמנו עם הנשיא סאדאת, ובשטח נוצרה מציאות חדשה של שני לאומים בארץ אחת, של עם יהודי שולט ועם פלסטיני נשלט.

במסגרת השינויים וההתפתחויות בזירה המקומית ובעולם, נולדו אפשרויות חדשות ונוחות לישראל, אפשרויות להסדר אזורי. אולם אפשרויות אלה חסומות הואיל ואף מנהיג ערבי לא מוכן או מסוגל לקדם מהלך מדיני עם ישראל, קודם שיימצֵא פתרון לחלוקה מקובלת ומוסכמת של האתרים הקדושים לאסלאם וליהדות, ופתרון לדרך החיים לשני העמים.

בימים אלה עוברת עלינו האינתיפאדה השלישית. אין חשיבות מה היה הגורם המקומי שהביא לתחילתה. אין גם משמעות אם אינתיפאדה זו תדעך מעצמה או אם נצליח לדכאה. ישראל חייבת להבין שללא הסדר/פתרון אשר יהיה מקובל על שני הצדדים, נדע אינתיפאדות נוספות, וכל זה בעולם הנדרש להתמודד עם בעיות אסלאם משל עצמו, עולם שמוכן פחות ופחות לעמוד לימין ישראל.

ראשי הממסד הביטחוני בישראל מבינים זאת, אך הם עומדים חסרי אונים מול דעת קהל מתלהמת ומול דרג מדיני שנשלט בידי ימין קיצוני.

50 שנים חלפו מאז מלחמת ששת הימים. בכל שלוש הזירות – הבין-לאומית, האזורית והפנים-ישראלית – השתנו הדברים מן היסוד, ואנו עודנו מצויים בעיצומם של תהליכים אלה.

אם לא נכיר במציאות ולא נפעל נכונה ומיד, עלולות התוצאות להיות הרות אסון לישראל.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

2 תגובות

  1. בטוח שהמנהיגים לא מכירים ולא מבינים במציאות וייעשו כל השגחאות והתוצאה … אתה כתבת

  2. מה שיותר לדחות החלטות לדבר ולא לעשות מתוך אמונה לא מוסברת שבסוף יהיה טוב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך