מה נשתנה (2)

במאמר הקודם דנתי בתמורות הרלוונטיות שחלו בעולם מאז שנת 1973. במאמר זה ברצוני להתמקד בהתרחשויות שחלו באותה תקופת זמן באזורנו.

לפני כ-40 שנה, עת שימשתי כראש אמ"ן, התחלנו לחפש סימנים-מעידים לשלום. המניע לכך היו ידיעות שקיבלנו, בעיקר מדיפלומטים זרים ומחוקרים אקדמים שהגיעו ממצרים, אשר טענו שאיננו מפרשים נכון את המדיניות המצרית. החלטתי שיש להיערך, הן מבחינת איסוף המידע והן מבחינת המחקר בכיוון זה, תוך התייחסות ל"מדד השלום" בכל אחת מהערכות המודיעין שקיימנו. ההערכה שלנו נותרה עקבית – ייתכן שישנם שינויים קלים בהלך הרוחות במצרים, אך איננו רואים תפנית מדינית. אולם אז, בנובמבר 1977, הגיע סדאת לארץ.

שוב ושוב שאלתי את עצמי: מדוע טעינו בהערכותינו? כיום התשובה ברורה לי – אנוואר סדאת, נשיא מצרים, היה חופשי לקבל את החלטותיו האסטרטגיות. המשטר המצרי לא חייב אותו לגייס תחילה את תמיכת דעת הקהל. הוא ידע כי הרוב המוחלט בבחירות במצרים מובטח לו. ואת זאת לא השכלנו להבין באותה עת.

מצרים של היום, וכמוה כמעט כל מדינות ערב שבאזורנו, ידעו טלטלה ומהפך. גל ההתקוממויות והמחאות ההמוניות שהחל בטוניסיה והתפשט ברחבי מדינות ערב השכנות –ה"אביב הערבי" – הפך את היוצרות. מדינות האזור אמנם לא הפכו לדמוקרטיות, אך שליטיהן מתייראים מאימת הכיכר. כיכר תחריר בקהיר של היום, לא הייתה מאפשרת את השלום שהושג ללא עוררין לפני 40 שנה.

אולם מבחינתנו אין זה השינוי היחיד. מפע"מ, המפקדה הערבית המאוחדת, זו שהעמידה בפנינו איום של מתקפה צבאית כוללת, נעלמה. צבאות ערב סביבנו, ללא יוצא מן הכלל, איבדו את הלכידות ואת היכולת ליזום מהלך צבאי. ה"כיכר" משפיעה גם בכיוון זה. ואין זו תופעה חולפת, לפחות לא בעתיד הקרוב, הנראה לעין.

בד בבד החלה התפוררות של המסגרות המדינתיות. הראשונה הייתה אפגניסטן, ולאחריה עיראק, לוב, וסוריה. ניתן לומר שבמידה מסוימת, אף טורקיה. להתפוררות זו שתי מגמות – האחת, חתירתם של המרכיבים האתניים השונים לעצמאות, או לפחות למעמד חדש אשר יקנה להם זכויות לאומיות, אך בה בעת מתעצמת מגמה נוספת: היווצרותה של התנועה האסלאמית המהפכנית. אלו הם ארגונים הפועלים תחת שמות שונים, אך מטרותיהם זהות – ראשית, לכפות את האסלאם הפונדמנטליסטי על עמיהם הערבים, ובהמשך לכפות את האסלאם גם על "האחר", על כל הכופרים, כלומר על כל בני הדתות האחרות שבעולם המערבי החופשי.

בשוליים ניצבת איראן, שהייתה הראשונה לאמץ משטר אסלאמי קיצוני. איראן היא מעצמה אזורית החותרת לייצב עצמה עם נשק גרעיני, והיא ממלאת תפקיד מרכזי בארגון ובתמיכה בפעילות הארגונים האסלאמיים הקיצוניים.

מצבה של ישראל, בשלב זה לפחות, הוא טוב. בשונה משנות ה-70 של המאה שעברה, אין איום צבאי של מתקפה כוללת לחיסולה. גם הארגונים הקיצוניים מתמקדים בשלב זה בתוך המדינות שלהם, ונמנעים מלפעול נגדנו ולהתעמת אתנו, אלא שלא לעולם חוסן. אנו חבוקים בעימות הנצחי שלנו עם הפלסטינים – ברצועת עזה, בטרור הפלסטיני, ובלבנון. אף כי הגוף המאיים עלינו שם הן החבורות השיעיות של חיזבאללה – מאבקם נגדנו הוא בשירות הפלסטינים.

זוהי אם כן תמונת האזור שבו מצויה ישראל כיום. בשלב זה אנו כמעט לגמרי מחוץ למשחק. אף על פי כן, בטוחני כי לאורך ימים נושפע יותר ויותר מן המתרחש בעולם. למדינת ישראל יש אינטרס ברור בניצחון העולם החופשי. כישלון של עולם זה, חלילה, לא יפסח גם על ישראל.

במאמר הבא, השלישי והאחרון בסדרה, אעסוק בתמורות שחלו אצלנו.