"אוויר חם" של פוליטיקאים או מציאות בשטח?

מהן פרדיגמות מדיניות
תמונה של דודי אילת
דודי אילת

המושג פרדיגמה מתייחס לתפיסה/תבנית חשיבה המאפשרת פתרון בעיות בדרך מקובלת וידועה. הפרדיגמה מכילה רעיונות וכלים שיש לכל אחד מאתנו והיא מתבססת על ניסיון עבר, על ידע ועל הרגלים. הפרדיגמה עוזרת לנו להגדיר מה נכון ומה לא נכון בכל נושא, אך היא גם מעין חרב פיפיות. מצד אחד היא מאפשרת לנו לתפוס איך דברים עובדים, אבל מצד שני היא מקבעת אותנו באותה תפיסה וחוסמת אותנו מחדשנות.

בעידן הגלובלי שבו אנו חיים, פוליטיקאים נחשפים כל העת לפרדיגמות מדיניות. המושג פרדיגמה מדינית פירושו: "מסגרת רעיונית שמגדירה את הסוגיות והבעיות על סדר היום כמו גם את האמצעים הנבחרים לפעולה ואת מערכת המונחים שבהם משתמשים השחקנים". הפרטה, לדוגמה, היא פרדיגמת מדיניות המניחה שכוחות השוק הפרטיים טובים ממעורבות ממשלתית, ולכן יש לשחרר ולהסיר כמה שיותר מגבלות על פעילות השוק החופשי. פרדיגמה זו התחילה במהלכים של תאצ'ר באנגליה על בסיס רעיונותיהם הכלכליים של אדם סמית, מילטון פרידמן ואחרים, והחליפה פרדיגמה שלטת קודמת של הכלכלן קיינס, שדגל במעורבות ממשלתית כבסיס לצמיחה וליציאה ממיתון.

גם בתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני קיימות פרדיגמות מדיניות כיצד לפתור את הסכסוך. הראשונה היא "שתי מדינות לשני עמים". פרדיגמה זו יונקת מתכנית החלוקה של הבריטים משנת 1947, שהצד הישראלי הסכים לה בזמנו ואילו הערבים לא. פרדיגמה זו, בהקשרה הנוכחי, מתבססת על ההנחה שהסכסוך ייפתר כאשר הישראלים והפלסטינים יסכימו לחלק את ארץ ישראל באופן שייצור הפרדה מוסכמת, תוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל לצד הכרה בצרכים הלאומיים של הפלסטינים. "שתי מדיניות לשני עמים" הוא מונח שנתניהו הזכיר בנאום בר אילן ובהקשרים של מפגשים בין-לאומיים. מדובר בפרדיגמה שהימין המתון, המרכז והשמאל בישראל מוכנים לדון בה, וחלקם רואים בה את האפשרות היחידה לפתרון הסכסוך.

הפרקטיקה של פרדיגמה זו היא שליטה ישראלית בגב ההר, גושי התיישבות גדולים של מתיישבי יש"ע ויישות פלסטינית מפורזת ומופרדת ממדינת ישראל. הקהילה הבין-לאומית נותנת לגיטימיציה עשרות שנים לפתרון זה והסכמי אוסלו הושתתו על פרדיגמה זו. אך, רצח רבין, גלי פיגועי טרור, ופיצולים פוליטיים בצד הפלסיטיני (חמאס והרשות) יצרו תהומות של חוסר אמון שלא מאפשרות התקדמות בפרדיגמה זו, והיא נשארה כ"אוויר חם" ולא יותר. הוויתורים שלהם נדרשים הפלסטינים במה שהם קוראים "זכות השיבה" והוויתורים שנדרשים מישראל בדמות ירושלים המזרחית, הם רק חלק מהקשיים ביישום פרדיגמה זו. הסיכון המדובר בפרדיגמת "שני העמים" הוא כמובן הסיכון הביטחוני מהתפתחותה של ישות עויינת שמהפך שלטוני בה ועליית חמאס בדומה למצב בעזה, יביאו למרחץ דמים הולך וגדל, הכרוך גם במעורבות אירנית, הבוחשת בלבנון שנים רבות וכעת גם בסוריה.

הפרדיגמה המתחרה ל"שתי מדינות לשני עמים" היא פרדיגמת הסיפוח. בפרדיגמה זו מחזיקים חוגים מסוימים בליכוד, מפלגת הבית היהודי ואנשי ימין נוספים. היא מושתתת על הקשרים ההיסטוריים המקראיים עוד מימי הבית הראשון, שבהם התקיימו ממלכת ישראל (שבירתה שומרון) וממלכת יהודה (שבירתה ירושלים). הרעיון בפרדיגמה זו הוא סיפוח שטחיC שבהם יש רוב יהודי, ואִזְרוּחַ של עשרות אלפי פלסטינים (ההערכות נעות בין 50,000–180,000).

בפרדיגמה זו הפלסטינים יקבלו "אוטונומיה עם סטרואידים" בשטחי A, שם יש להם שליטה ביטחונית ואזרחית מלאה. שטחי  Bיישארו בשליטה ביטחונית ישראלית (כמו היום). נכון להיום פרדיגמה זו אינה מקובלת על הפלסיטינים ולא על הקהילה הבין-לאומית, והיא אף שנויה במחלוקת קשה בציבוריות הישראלית, בדומה לפרדיגמת "שתי המדינות". הסיכונים העיקריים בפרדיגמת הסיפוח הם על כמה פלסטינים היא תחול, האם היא עלולה להוביל בטווח הארוך למדינה דו-לאומית מבחינת יחסים וגודל אוכלוסיות דמוגרפי של יהודים, מה יהיה לגבי עזה וכמה משאבי עתק היא תדרוש אם ישולב בה עקרון פיצוי לפלסטינים שיסכימו לעזוב מרצון. נכון להיום שתי הפרדיגמות נשארות ברמה של רטוריקה פוליטית ו"אוויר חם" במיוחד באשר ל"שתי מדינות לשני עמים" אך גם לגבי אפשרות הסיפוח. המציאות בשטח מוכיחה כבר שנים לא מעטות את קיומה של הפרדיגמה השלישית והיא פרדיגמת "ניהול הסכסוך".

תפיסה זו מניחה שהסכסוך, נכון להיום, אינו פתיר ואין פרטנר ריאלי ופרגמטי בצד הפלסטיני המפוצל בתוכו בין הרשות לחמאס. לפיכך יש לנקוט כל הזמן מהלכים טקטיים המבוססים על שיטת המקל והגזר. מבצעים צבאיים מוגבלים, פעילות צבאית ומודיעינית בשטח, מחסומים, הכבדה והקלה לפי הצורך, תיאום ביטחוני והעברת אחריות מצומצמת לצד המשך בניית גדרות הפרדה וחומות, ומאבק מתמיד על אדמות ורצף התיישבותי. ארגז הכלים של ניהול הסכסוך מבוסס על אלתורים, פועל יוצא של מציאות פוליטית פנים-ישראלית שסועה בין ימין לשמאל ואי-ודאות גדולה באשר לעתיד לבוא ביחס לפרדיגמות הקיימות שהוזכרו.

פרדיגמת ניהול הסכסוך מנסה להנמיך להבות, להקל אם ניתן על האוכלוסייה הפלסטינית, ולהדוף כל העת לחצים בין-לאומיים ישירים או עקיפים המופעלים על ישראל. אין כאן פתרון אסטרטגי, לא ברמת הסיפוח כהחלטה פוליטית ולא ברמת ההפרדה המסודרת. יש שיגדירו זאת כ"לא להקיא ולא לבלוע". יש שיגדירו זאת כברירת מחדל שהמציאות מחייבת. יש שיגדירו זאת כסיפוח אטי זוחל, מאחר שככל שיהיו יותר התנחלויות ויישובים באיזור C, כך ניתן יהיה לחתור עם הזמן לפרדיגמת הסיפוח או לפחות – וזה כבר קורה – לטרפד את האפשרות של שתי מדינות.

כך או כך, בפוליטיקה ובמדיניות אין ואקום, ומה שלא נקבע כאסטרטגיה ייקבע בצורה אחרת בשטח כתוצאה מרצף האירועים, המקרים, התגובות והאלתורים. עד מתי ישראל תוכל להמשיך בפרדיגמת מדיניות "ניהול הסכסוך" ולדחות מהלך אסטרטגי לכאן או לכאן? אולי כמו בסיפור על היהודי שהתחייב בפני הפריץ שילמד את כלבו לשיר, והוא מקווה לדחות את מימוש החוזה עד שהפריץ ימות או עד שהכלב ימות…

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

17 תגובות

  1. במדינת ישראל,בהרבה נושאים הכל מתנהל באילתור וכיבוי שריפות. גם הסכסוך הישראלי-פלשתיני.

    1. לצערי יש הרבה מין הצדק בדבריך אבל זו מציאות שבחלקה נובעת מאי הוודאות בה ישראל חייה מבחינה בטחונית לצד תרבות ניהולית של אילתור.

  2. יש פרדיגמה רביעית – קונפדרציה.
    למעשה מצב זה מתקיים החל מ- 28 בספטמבר 1995.
    הבסיס – מה שמכונה הסכם אוסלו ב'.
    לדודי אילת – האם אתה מכיר את הסכם אוסלו ב'?

    1. שלום יצחק.
      תודה שאתה מעשיר את הדיון.
      אעמיק בקריאה סביב הפרדיגמה הרביעית שהזכרת.

    2. שלום יצחק
      רעיון הקונפדרציה של הפלשתינים עם ירדן אכן הוא סוג של פרדיגמה רביעית,היכן ראית את החיבור שלו להסכמי אוסלו ב?
      ראה דיון אקטואלי בעיניין זה.
      http ://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=875141_memri&act=show&dbid=articles&dataid=4262

      1. אוסלו ב' לא עוסק בקונפדרציה עם ירדן.
        הוא עוסק ב"מודוס אופרנדי" של ישראל עם איו"ש ועזה בלבד.
        לגבי קשר עם ירדן – בהחלט יתכן שבעתיד ייווצר קשר בין איו"ש לירדן. אולם אז יהיה צורך לעבד מערכת הסכמית חדשה שאינה קיימת כיום.

  3. מאמר מעניין אבל מה עם הפרדיגמות של בצד השני?אולי תוכנית השלבים הידועה של אש"ף או האמנה האנטישמית של החמאס?

    1. שלום יואב
      ציינתי שהפרדיגמה היחידה עליה ברשות מוכנים לדון היא פיתרון שתי המדינות ופיתרון זה לאור המציאות בשטח הופך להיות פחות ופחות רלוונטי.

    1. אוויר חם זה מה שיוצא לנו מהפה כשאנו מדברים(הבל-פה). זה ביטוי שנועד להמחיש שלעיתים אנשים בכלל ופולטיקאים בפרט מוציאים הרבה אויר חם כלומר הרבה דיבורים שמאחוריהם מבחינת מעשים יש מעט מאוד אם בכלל.

  4. או שתי מדינות לזני עמים
    או אובדן
    אין שליטה בעם אחר בכוח לאורך זמן
    אפילו הכורדים יקבלו מגינה

    1. שלום לך נביא זעם.
      הבעיה שפיתרון שתי המדינות גם סמתכונת הבטחונית ביותר לישראל הולך ומתמסמס בשטח.אלו שבעדו מתוסכלים אלו שנגדו שמחים.העובדות הן יישובים ישראלים בתוך הפלשתינים "ומיש מש "כזה שייאלץ לעשות שינויים וחלוקת שאח דמוגרפי גדול.פוליטית לא נראה יישים.

    2. לכורדים כבר יש מדינה. דה פקטו.
      הם אפילו בפוטנציאל להיות חברים שלנו.
      ואין שתי חלופות. רק אחת והיא כבר קיימת.
      ואם הערבים יפרו את ההסכמים וימשיכו להשתולל – מה שבהחלט יתכן –
      אזי צפויה להם עוד נכבה.
      זאת של 48 הייתה רק סיפתח.
      למעשה כבר יש להם כמה נכבות – בסוריה, בעיראק, בלוב, בתימן.
      אז תהיה עוד אחת – בפלסטין.
      רק חבל לי על היהודים שיאלצו לעשות את הנכבה.
      זה לא תענוג גדול.
      אבל מה נעשה אחרת?

    3. במאה אחוז
      אין עוד דרך
      כל האלטרנטיבות זה שעשועי דמיון שמסייעים לברוח מהמציאות (לזמן קצר)

  5. על מנת שפיתרון שתי המדינות יתקייים צריכים תנאים פוליטים ,מנהיגות ותנאים בשטח לביצוע.כמו שזה נראה היום הפתרון הזה הולך ומתרחק.גם אחרי רצח רבין מול אולמרט וברק לא הבשילו דברים ולא נראה כי בשני הצדדים יש מוכנות לזה.לכן מצב כזה מוביל בהגדרה לניהול סיכסוך או סיפוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של בורוכוב

סכנת נעילה

על הסכנה שבנעילת מכשירים ממרחב הסייבר