נסיך הגאות והשפל

שמעון פרס – גדול מהחיים, לטוב ולרע
שמעון פרס ז"ל צילום: Ministry of Defence Flickr

שמעון פרס הובא למנוחת עולמים בשלהי חודש אלול תשע"ו. בטקס הלווייתו וקבורתו בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים השתתפו עשרות רבות ממנהיגי העולם בעבר ובהווה. באו לירושלים שלושה ראשי ממשלה בריטיים לשעבר, נשיא ארצות הברית וקודמו, נשיא צרפת ועוד רבים וחשובים אחרים. התכנסות ממש ללא תקדים בעת אבל על מות מנהיג בישראל. נשיא ארה"ב אף הורה להוריד את דגל הכוכבים והפסים לחצי התורן בכל אתר שבו מונף דגל זה בארה"ב וברחבי העולם, כולל בשגרירויות ארה"ב שעל פני הגלובוס.

התכנסות בסדר גודל שכזה, בהתראה קצרה כל כך, מעידה על שני דברים: ראשית על מעמדו הייחודי של פרס וקשריו עם שועי עולם ושנית על קיום מארג היחסים הרב-ממדיים של מדינת ישראל עם רוב המדינות החשובות בעולם. לא עוד מדינה מוקצה, כפי שטוענים דפטיסטים חסרי הגינות מתוכנו. לא עוד מגעים בחשכה עם ידידים קרובים ורחוקים. על פי הנוכחות בטקס ההלוויה של שמעון פרס, מעמדה של מדינת ישראל בפירוש אינו בטל בשישים.

חייו הפוליטיים של פרס ז"ל ידעו עליות ומורדות. עדיין מוקדם אפילו לנסות לכתוב הערכה מלומדת על מקומו של פרס בין האנשים שתרמו רבות למדינה. חלק נכבד מהדברים עדיין חסויים ויש להניח שזמן רב יעבור עד שיהיה אפשר לכתוב עליהם בחופשיות. הגם שכך עולה בדעתי, דווקא היום, תובנה שעל פיה לא תהיה זו שגיאה היסטוריוגרפית להעניק לפרס את הכינוי "נסיך הגאות והשפל". בחיבור קצר זה הנני מבקש לכתוב אך ורק על שני עניינים שלדעתי מצדיקים כינוי זה. נסיך הגאות על שום הצלת מדינת ישראל מהתמוטטות כלכלית בעת האינפלציה הקטלנית בראשית שנות השמונים של המאה שעברה. ונסיך השפל על שום מערבולת הדמים והכאוס שהסכם אוסלו הביא על מדינת ישראל.

ישנם עוד עניינים שבגינם ראוי פרס להיקרא נסיך הגאות: דימונה, התעשייה האווירית והתעשייה הצבאית וכדומה. אולם את הדברים הללו ביצע פרס תחת מטרייתו של דוד בן-גוריון. לכן הוא ראוי להיקרא נסיך, אף שלא היה בן למשפחה מפא"יניקית טיפוסית (כמו משה דיין למשל). לעומת זאת, את האינפלציה בראשית שנות השמונים של המאה העשרים הוא בלם כאשר לא הייתה לו מטרייה של אחרים להסתופף מתחתיה. הוא עצמו היה אז ראש ממשלה.

את הכינוי נסיך השפל הרוויח פרס בשל כינון הסכם אוסלו בהיותו שר חוץ. ראש הממשלה אז היה יצחק רבין. סגניו ושליחיו לאוסלו היו שלושת הדוקטורים: יוסי ביילין, יאיר הירשפלד ורון פונדק. הגם שכך פרס היה עמוד האש שהלך לפני המחנה ועל כן הוא ראוי להיחשב כמנהיג שתחת מטרייתו הרחבה תכנתו שלושת הדוקטורים את הסכם אוסלו הראשון.

"נסיך הגאות", במה דברים אמורים? – בשנת 1977 הפסיד המערך (מפא"י ההיסטורית בתוספת רפ"י ואחדות העבודה) את השלטון. מנחם בגין היה לראש ממשלה בישראל. הוא מינה למשרת שר אוצר את שמחה ארליך, ראש המפלגה הליברלית, יורשתה של מפלגת הציונים הכלליים. בגין לא הבין בכלכלה ושמחה ארליך עוד פחות. הצעדים שהם נקטו בתחום הכלכלה והכספים יצרו אינפלציה שהלכה והתגברה תוך שנים אחדות עד שבראשית שנות השמונים הגיעה לשיא של כ-400% בשנה. המשק הישראלי קרס. מפעלים נסגרו. היצוא נסוג. האבטלה גאתה. יתרות המט"ח שאפו לאפס. עובדים שבתו בשל "אי יכולת לגמור את החודש". תוצאות הבחירות יצרו שוויון בין המערך לליכוד כך שלא היה אפשר להרכיב ממשלת רוב. לפיכך שתי המפלגות הגדולות הקימו ממשלת אחדות לאומית ששמעון פרס עמד בראשה, ומנהיג הליכוד יצחק שמיר היה לשר החוץ. יצחק רבין היה לשר הביטחון ויצחק מודעי היה לשר האוצר.

המשימה הראשונה של ממשלת האחדות הייתה לטפל בהצלת הכלכלה. שמעון פרס, כשהוא נעזר בשר האוצר מודעי, יזם "עסקת חבילה" – כפי שהסידור הפוליטי הזה כונה אז. במסגרת העסקה התחייבה הממשלה לא להעלות מסים, ההסתדרות התחייבה להימנע משביתות והמעסיקים התחייבו למנוע פיטורים ולא להעלות מחירים. עסקה זו בלמה את האינפלציה המטורפת שהשמידה כל חלקה טובה במשק. תוך שנתיים התייצבה הכלכלה על אינפלציה חד-ספרתית, וגם היא הצטמצמה בהמשך. אין לי ספק שתבונתו של פרס, ניסיונו הפוליטי, נחישות דעתו והאמון שהוא ידע ליצור בין שלושת הגורמים הדומיננטיים במשק היו הגורמים העיקריים שהצילו את המשק הישראלי מקריסה מוחלטת. ללא מעורבותו של פרס כראש ממשלה בבלימת האינפלציה ההיא אינני רוצה אפילו לדמיין מה היה עלול לקרות במדינה.

"נסיך השפל" על שום מה? – יש המכנים את יוזמי הסכם אוסלו "פושעי אוסלו". אינני מסכים עם כינוי זה. אני משוכנע ששלושת הדוקטורים הבלתי מנוסים שאפו לטוב. אולם במבחן הזמן מסתבר שהסכם זה, למצער, היה אחד מהצעדים הפוליטיים השנויים במחלוקת ביותר שעשתה ממשלה כל שהיא במדינת ישראל.

במה דברים אמורים? – בערב ראש השנה תשע"ז נפל לידי מחקר שערך ופרסם, בספטמבר 2016, הפרופסור אפרים קארש. קארש הוא פרופסור אמריטוס ללימודי המזרח התיכון בקינגס קולג' הבריטי. עם צאתו לגמלאות הוא עלה לישראל והתמנה למנהל מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן. מחקרו שנפל לידי נקרא באנגלית THE OSLO DISASTER ובתרגום חופשי לעברית – אסון אוסלו. קראתי בעיון רב את המחקר והנני מבקש להביא מבחר ממסקנותיו, כפי שכתב הפרופסור קארש בתקציר מחקרו כדלהלן: במבט לאחור מתגלה "תהליך השלום" בין ישראל לאש"פ שנרקם בנורבגיה כאחד האסונות הגרועים ביותר שפגעו בישראל במהלך הסכסוך היהודי-פלסטיני.

מבחינת ישראל הייתה זו השגיאה האסטרטגית הגדולה ביותר בתולדותיה. היא גרמה להתבססות ישות טרור שיהיה קשה ביותר לעקרה כיום. הסכם אוסלו העמיק את השסעים הפנימיים, ערער את יציבות המערכת הפוליטית בישראל והחליש את מעמדה הבין-לאומי. מבחינת הפלסטינים הביא הסכם אוסלו לעליית שלטון רודני מושחת של אש"פ וחמאס. ההסכם שם קץ לתהליכי התפתחותה המהוססת של החברה האזרחית בשטחים, ערער את רווחתם הסוציו-אקונומית של התושבים והפך את סיכויי הפיוס והשלום עם ישראל לקלושים ומרוחקים עוד יותר ממה שהיו לפני אוסלו.

בעניין ארגון אש"פ עצמו ומנהיגו יאסר ערפאת, הסכם אוסלו הרים את הארגון מבירא עמיקתא שבה היה נתון אחרי שאנשיו גורשו מבירות לתוניס ואחרי שתמך בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה. זרם התרומות מסעודיה וממדינות המפרץ לאש"פ נקטע כתוצאה מהתייצבות ערפאת לצד סדאם. אנו הישראלים, כפי שמסביר קארש, הושטנו לאש"פ יד, הרמנו אותו משפלו, ציידנו אותו בלגיטימציה בין-לאומית והפכנו את הארגון, שקודם היה חלק מהטרור הסובייטי, ללגיטימי ולנסמך על השולחן האמריקני. את ערפאת עצמו הפכנו למבקר מכובד בבית הלבן (עד שהנשיא בוש הבן גילה שהוא הזמין ומימן את ספינת הנשק "קארין A").

מדברי חז"ל: "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". הבאתי מדבריו של אחד מחוקרי המזרח התיכון הבכירים כיום באקדמיה. דברים אלו תומכים בכינוי שמעון פרס "נסיך הגאות והשפל".

עם זאת הנני חייב לציין שהכרתי את פרס אישית ואף פגשתיו בהזדמנויות שונות בארץ ובחו"ל. אין לי ספק שהאיש היה "גדול מהחיים". אחד מאותם אנשים שעל שכמותם אמר וינסטון צ'רצ'יל: "מעולם לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך". ולאלוף עמירם לוין, שאמר על פרס את מה שאמר כשהתראיין אצל איילה חסון, יש לומר: של נעליך מעל רגליך – כי ביישת בטיפשות את עצמך ואותנו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

3 תגובות

  1. אם הימין לא היה לוחץ בעניין אובלו יתכן שכבר היה לנו שלום

  2. אתה מהין לאיזה כיוון אנחנו הולכם? למטה! ובהתרסקות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של רות

צדק לימודי

כיצד ניתן לצמצם פערים ולדאוג לשוויון במערכת החינוך

צילום ש/ל של גולדה

אז כמו היום

הרהורים בעקבות נאום אבו-מאזן באו"ם