1 בספטמבר, פריז

קצת בנאליות ושגרה בימים מוטרפים
פריז צילום:Adrian Pingstone he.wikipedia.org

כמעט אי אפשר לבחור בכותרת בנאלית יותר מאשר "1 בספטמבר, פריז", אבל בנאליות היא מנת היום הדרושה לי יותר מאי פעם. ונדמה לי שכולנו רוצים קצת רדידות, הורדת הווליום, קווים ישרים. הרעש הבלתי מסתיים של החדשות, כמו סירנה אין-סופית, חודר ממסך שטוח בתור בהמתנה לרופא, ממסכים זעירים במעליות בבתי משרדים חדשים, מהרדיו מחריש האוזניים של נהג המונית – "מכל החורים", כאמרי אנשים.

פתחתי חלון לרחוב קטן בפריז בבוקר ה-1 בספטמבר. ילדים לבושים חגיגית, ילקוט צבעוני על גבם וידם נטועה ביד ההורה צועדים יחדיו אל עבר בית הספר הסמוך. הורים המחזיקים במגשי תקרובת, פניהם נרגשות, מביאים את ילדיהם לבית הספר. תמונה מעין זו מתרחשת באלפי ערים, מיליוני ילדים מתחילים פרק חדש בחייהם, שבו יוקנה להם חינוך שיאפשר להם להשתלב במרקם החיים מסביבם.

1 בספטמבר הוא חג לכולם, גם לאשכנזים וגם לספרדים, גם לנוצרים וגם למוסלמים. חג גדול, יצירה אנושית ללא צורך בתווית כשרות של בד"ץ, ללא פולחן וטקס, סתם שמחה שבלב, להרגיש שלחברה האנושית יש עדיין מן המשותף שמקורו ברצון בחיים טובים – בנאליים.

יצאתי לרחובות העיר. בפינת הרחוב ניצבים זה מול זה שני בתי קפה ומנגד מאפייה ובית יין. פריז מנסה לשמור על השגרה. חוטפים קפה קטן על בר בדרך לעבודה, מעשנים סיגריה ומשליכים את הבדלים לכביש. חסר בית מקפל את צרורו ונוטש את הפינה שבה התכרבל בלילה, ריח הבאגט ממלא את האוויר החם של סוף הקיץ.

כן, פריז כמו פריז, בנאלית, חפצת חיים ושקט.

רחוב מק מהון הוא אחד מהקרניים של הכוכב – כוכב הרחובות המתמזגים לכיכר השוקקת שבמרכזה ממשיך לעמוד בפאתוס (שהפוסט מודרניסטים יגידו עליו "מגוחך") שער הניצחון, אנדרטה המשדרת ביטחון ויציבות לאזרח החרד מכל פלט חדשות. במעלה רחוב מק מהון ניצב קולנוע מק מהון.

הקולנוע הקטן הוא מוסד ותיק בפריז, מאז 1938. אחרי מלחמת העולם השנייה הציגו בו שלל סרטים אמריקניים, שהיו אסורים בתקופת הכיבוש. עם השנים הפך האולם הקטן של חובבי הקולנוע למעין סינמטק המעלה סרטים מהעבר, צרפתיים ואמריקניים. לפני הקרנת הסרט יהיו תמיד דברי ברכה והסבר לקהל.

השבוע במק מהון: חגיגה למיקי ספיליין, סופר הבלשים שספריו נמכרו ב-225 מיליון עותקים (על פי הפרסומים) וגיבורו הבלש הפרטי הקשוח מייק האמר היכה באגרופיו המחוספסים פושעים לרוב, כשהוא נעזר רק במזכירתו הנאמנה ולדה הזכורה לטוב. במק מהון מוקרן סרטו של רוברט אלדריץ' מ-1955, עיבוד לספרו של ספיליין "Kiss Me Deadly".

ספריו של מיקי ספיליין והבלש מייק האמר מבטאים את הסלידה מדרך אפורה מפשרות ודיבור עקיף. שחור הוא שחור ורע הוא רע. החספוס של מייק האמר אינו מקרי – הוא המגן הנחוץ לחברה השלווה שומרת החוק, כדי להרחיק ממנה נבלים מכל הסוגים המאיימים עליה. זה מה שאנו זקוקים לו היום: הגדרות ישנות ובריאות המתאימות לשכל הישר ולא לדמגוגיה שוטפת ערוצים הניתכת עלינו מגרונות ניחרים של יחצ"נים, דוברים ומומחי תקשורת הדוחסים ערמות של זבל ווקאלי לאוזנינו.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

4 תגובות

  1. מקווה שכל האיטליגנטים והמתחכמים יחזרו לחשוב ולפעול בהכיון בריא. זה כמובן לא אומר התלהמות.

  2. אבל צריכים לנסות להציע גם פתרונות אחרים. להלום ברעים ללכת לקראת הטובים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן