שבשבת הרוחות

כמו בסיפורי האגדות רתמה הגברת רגב את שדי הקיפוח העדתי, כסוסים אמוצים, למרכבת הזהב שלה, סינדרלה המזרחית מובילה את מלחמת התרבויות: מזרח נגד אשכנז.

קשה לכתוב עוד משהו מעניין על הפולמוס הזה, שהרי כל אוחז קולמוס ומקלדת כבר נתן דעתו עליו, וכל מי שמעיר הערה דעתנית סופג קיתונות של רותחין, וכל שאכתוב הוא בבחינת שפיכת דלי מים ביום גשם סוער, כלומר משקל הכתוב משלי הנו כמשקל נוצה רטובה הנסחפת בזרם ההתלהמות שאותו מלבים הצדדים לוויכוח.

לכן מצאתי לנכון להעיר הערות שוליות זוטי דברים שלא יטו לעומתי את אחד הצדדים הנצים, שהרי בלהט המאבק אין רוח הסובלנות שורה עליהם.

כשנקבעה שבשבת הרוחות "מזרח – אשכנז" כציר הלחימה העיקרי, היא נקבעה כהכללה גורפת, ומתקיימת כבר בין המתדיינים כעובדה מוגמרת.

כל זאת אף שיש בכך מן הפגום מבחינת הלקסיקון הגאוגרפי: אין בקביעה מזרח – אשכנז כל סימטריה כלל ועיקר. מול המזרח (שמקור שמו: הכיוון שבו זורחת השמש) צריך לייצב את קו הביצורים של המערב (מקום שבו שוקעת השמש) ולא את "אשכנז", אין בין רוחות השמים לאשכנז דבר וחצי דבר. שהרי אשכנז אינה כיוון: לא צפון ולא דרום, לא מזרח ולא מערב.

הגברת רגב היא מצאצאי עולי צפון אפריקה. כבר בכך אמרנו שאינה מן המזרח או מן המערב אלא מצפון אפריקה. אליה וקוץ בה: לאזור הזה (צפון אפריקה) כבר ניתן שם על ידי תושביו המוסלמים והוא מגרב, בערבית: المغرب العربي, מערב בעברית. השם כולל בתוכו את מרוקו, אלג'יריה, תוניס, מאוריטניה, לוב ויש המכלילים בו את מצרים.

לתפישתם של השרה רגב והוועדה המכובדת שאותה מינתה, בארצות אלה התקיימה התרבות של יהדות המזרח. להזכיר שגם אל אנדלוס, ספרד המוסלמית של ימי הביניים, שבהה התקיימו חיי קהילה יהודית גדולה ומפוארת, כלולה בשטח הקרוי מגרב: מערב ולא מזרח.

יהודי המגרב נקראו פעם מוגרבים – מערביים ולא מזרחים. המשורר והפילוסוף יהודה הלוי, שהתגורר בטריטוריה ההיא, כתב "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" ולא בכדי, באשר ספרד וצפון אפריקה, בתקופת דור הזהב, נחשבו בעיני תושביהם כמערב.

למעט לוב שהייתה תחת השפעה איטלקית, היו שאר ארצות המגרב תחת השפעתה של צרפת. וב-1870 אף העניקה הרפובליקה הצרפתית, ביוזמתו של שר המשפטים הצרפתי היהודי כרמיה, אזרחות צרפתית לתושבים היהודים של אלג'יריה.

מי הם אם כן היהודים המזרחיים? המזרח הגאוגרפי כלל את יהדות עיראק ותימן וחצי האי ערב ונקרא על ידי תושביו המוסלמים "משרק" – מזרח. ובמזרח זה התקיימו צאצאי גולת בבל הקדומה.

אלא ששבשבת הרוחות חילקה את העם היהודי לקהילות מזרח ומערב גם באירופה. קהילות פולין, הונגריה ורומניה נקראו בפי אחיהם ממערב לשם, מגרמניה ומצרפת: יהודי המזרח: Ostjuden.

הכיוון אשכנז אף שאינו מופיע על השבשבת, משמש רק במלחמת התרבויות.

אשכנז הייתה בימי הביניים המרחב שהשתרע בין נהר הלואר לנהר ריין, בערך שטחה של הממלכה הפרנקית של המאה ה-9. והיהודים שחיו שם נקראו על ידי אחיהם היהודים ממזרח אירופה: פרנקים, תושבי ארץ הפרנקים, ביטוי שהתגלגל ברבות הימים לידי כינוי גנאי.

החלת השם הכולל אשכנז ליהודי אירופה בכלל, נובע רק מאימוץ נוסח תפילה אחיד "אשכנזי" בדורות המאוחרים על ידי מרבית יהודי מזרח אירופה ואף מערב אירופה.

ומה באשר ליהדות בולגריה, יוון, איטליה והבלקן? לאלה לא ניתן כיוון בכלל, אלה מתייחסים למוצאם כמגורשי ספרד ומכונים בפינו ה"ספרדים", לא מערב ולא מזרח: ספרד. כינוי ראוי המבטא את הערגה למסורת ארוכה שראתה בספרד בתקופות קדומות מקום רחוק דמיוני, חלומות באספמיה (אספַּניה) התלמודית, ארץ הנמצאת ב"סוף העולם", חלומות בלתי ניתנים להשגה. אלא שחלומות התגשמו וקהילת היהודים בספרד המוסלמית שגשגה ופרחה ומפירות תרבותה אנו נוגסים גם היום.

חלקם של יוצאי ספרד שהגיע לארץ ישראל במאות ה-16 וה-17 שומר על הגדרת מוצאו כס"ט: ספרדי טהור. לא מערב ולא מזרח.

פטור בלא כלום אי אפשי, כאמרי הרמב"ם היהודי המוגרבי (מערבי). כלומר גזרתי על עצמי נדר שלא להתייחס לפולמוס התרבויות ואין זה מסמכותי להתיר נדר זה, אבל אם הייתי חכם המותר בהתרת נדרים, הייתי מציע לסינדרלה לא לבוא חשבון עם אמה החורגת ועם אחיותיה המרשעות על ילדותה העשוקה, אלא לצעוד בדרך מפויסת, עם נסיך חלומותיה שנתן בידה את שרביט התרבות של מדינת ישראל.