דילמת הצדק הציבורי והצדק הפרטי

שירו של מוקי נפתח באמירה: "כולם מדברים על שלום ואף אחד לא מדבר על צדק" ומסתיים בקביעה: "אבל לא ייכון שלום בלי צדק".

לצדק יש לפחות שלושה פנים, ומכאן נובעת הטרגדיה האזורית שלנו. על פי "הצדק האלוהי" היהדות והאסלאם – כל דת על פי גרסתה היא ­– רואה באברהם כאבי האומה שלה, ומי ישפוט ויוכל להכריע בסוגיה זו? "הצדק הציבורי" הוא הצדק אשר בין מדינות וארגונים, והוא נוגע לכלל החלטותיהם ופעולותיהם של מנהיגים ושל המונהגים על ידם וכל הנובע מכך. "הצדק הפרטי" מתייחס לאדם שלעתים כלל אינו אזרח, פעמים רבות אף לא בחר את מנהיגיו ולא היו בידו מרחב החלטה ויכולת השפעה משלו.

מהות "הצדק הציבורי" ופניו שונים בתכלית ממהותו ומפניו של "הצדק הפרטי". מי שיבחן רק אחד מאלו
יחמיץ את הבנת המציאות וגרוע מכך יחמיץ כל הזדמנות להתקרב לפתרון בר קיימא.

בתולדות הציונות בעת החדשה "הצדק הציבורי" הוא באופן ברור ונחרץ לצדנו. להלן אמנה תשע עובדות היסטוריות המעוררות בעקבותיהן מחשבה בעניין "הצדק הציבורי":

מלחמת העצמאות לא הייתה פורצת אילו קיבלו הערבים את החלטת העצרת הכללית של האו"ם על החלת "תכנית החלוקה", אשר למרות חסרונותיה התקבלה על ידי ישראל. אולם כידוע, כתגובה להחלטה, חלק מערביי ישראל ושישה צבאות מדינות ערב פלשו לתחום ישראל ואיימו להכריתה בעודה באיבה. אילו לא פרצה מלחמת העצמאות, בעיית הפליטים ויום הנכבה לא היו קיימים. במלחמה זו ספגנו ששת אלפים אבדות בנפש (מהן 40% אזרחים!). אבדות רבות יותר משספגו ערביי ישראל. מה היה קורה לו הובסנו?

מלחמת סיני פרצה בשל טרור "הפדאיון" שהופעלו על ידי מצרים, ובשל סגירת מיצרי טיראן, מהלך ששיתק לחלוטין את נמל אילת, בניגוד להסכמי שביתת הנשק. ישראל אמנם נגררה לשיתוף פעולה בהיקף מיותר עם צרפת ואנגליה, אך האם יכולנו שלא להגיב?

מלחמת ששת הימים פרצה בשל גירוש כוח האו"ם מסיני, כניסת צבא מצרים לסיני, מצור ימי על אילת, הקמת פיקוד משותף לצבאות מצרים, ירדן, סוריה וחיל משלוח עיראקי-סעודי, אשר כולם נערכו על גבולותינו, ומנהיגיהם הכריזו על השמדתנו הקרובה. גיוס המילואים ומצב החירום שהוכרז כמעט שיתקו את המשק למשך חודש. ישראל אמנם לחצה ראשונה על ההדק, אך מה היה קורה אילולא עשינו כך? מה היה קורה לו הובסנו? אילו לא יצרו מדינות ערב את העילה לפרוץ מלחמת ששת הימים, לא הייתה קיימת "בעיית השטחים שמעבר לקו הירוק", שכן שטחי יהודה ושומרון ורמת הגולן כלל לא היו בידנו.

מלחמת יום הכיפורים פרצה גם היא ביוזמת מדינות ערב – מצרים וסוריה, בחדירתן בהפתעה מתוכננת ומתוזמנת אל שטחנו במגמה לחבור ביניהן בלבה של ישראל. מה היה קורה אילולא התעשתנו? מה היה קורה לו הובסנו?

מלחמות לבנון הראשונה והשנייה פרצו במטרה לעצור את "מטווחי הברווזים" – ירי הקטיושות והרקטות על ריכוזי אוכלוסייה אזרחית אשר נמשך שנים, אף שקו הגבול עם לבנון כמעט לא היה שנוי במחלוקת. איזו מדינה בעולם הייתה מסכימה לכך?

מבצעי רצועת עזה הם הדוגמה הנחרצת ביותר ל"צדק הציבורי" שלצדנו: ישראל נסוגה מן הרצועה ועקרה משם יישובים על כל אזרחיהם, חלקם אף בכוח! עזה הוגשה לפלסטינים על מגש של כסף: תושבי הרצועה (אשר חלקם אף עבדו בישראל באותה עת), יכלו להקים מדינה לדוגמה, לפתח תיירות של חוף ים ומזרח תיכון חדש בסיוע מימון מכל העולם, אך מנהיגיהם החליטו לחקות את אחיהם מלבנון ולהמשיך ב"מטווחי ברווזים" של אלפי רקטות, ופצצות מרגמה על יישובים אזרחיים לאורך שנים בווריאציות שונות. בעוד שמטחי הרקטות נועדו לפגוע בכמה שיותר אזרחים, תגובותינו הצבאיות כוונו לפגוע בכמה שפחות אזרחים. גם אם יש חריגות היוצאות מכלל זה, הרי שהיוצא מן הכלל מדגיש את הכלל! מה הייתה המציאות אילולא הצליחה כיפת ברזל ליירט את מרבית הרקטות ששוגרו אל עריה הגדולות והמאוכלסות של ישראל?

המשותף לכל המלחמות והמבצעים אשר נכפו עלינו הוא חוסר נכונות מתמשך להכיר בישראל כמדינת היהודים (למעט באיחור רב מצרים וירדן, הכרה הכרוכה, כמובן, בהסתייגויות רבות). לאחר מלחמת העצמאות הסכימו מתי מעט מנהיגים ערבים מתונים לשוחח על גבולות 47' (גבולות החלוקה). לאחר מלחמת יום הכיפורים הסכימו מתי מעט מנהיגים ערבים מתונים לשוחח על גבולות 67', אך הצעות מרחיקות לכת, שכללו נסיגה וחילופי שטחים כמעט מלאים ביחס לגבולות 67', של ראשי ממשלה ישראלים מתונים ונועזים לפלסטינים הושבו ריקם.

מחנות הפליטים הם עדות ומצבה לחוסר הנכונות של מדינות ערב להשלמה ולשיקום קונסטרוקטיבי של תוצאות המלחמות שנגרמו על ידן. בכל מדינות ערב, למעט ירדן, תנאי המחיה במחנות מחפירים והפליטים אף לא זכו לקבל אזרחות. להבדיל מישראל, שהנה כמעט כולה מדינת פליטים המתנערים מקשיי עברם ובונים את עתידם. מחנות אלו הם חומר נפץ לאומי המחכה ליום פקודה במלחמה הבאה.

הטרור האסלאמי הנו גורם שלא ניתן להתעלם ממנו: בשתי הפעמים שישראל נסוגה משטחים – לבנון ורצועת עזה – תרגמו ארגוני הטרור חיזבאללה וחמאס את נכונות ישראל לפשרה ואת שאיפתה לשלום, לתעמולה על "חולשתה לכאורה" של ישראל, חולשה המעידה, לתפיסתם, על הצורך להמשיך ללחום בה ביתר שאת! אכן מרבית מאמיני האסלאם אינם טרוריסטים, אך כמעט כל ארגוני הטרור הם אסלאמיים וישראל היא רק אחד מיעדי הטרור המוצהרים שלהם.

"הצדק הציבורי", כפי שהוכח לעיל, לצדנו! אם לא ב-100 אחוזים אזי ב-98 אחוזים. גם אם היו החמצות ומנהיגים שסטו מכלל זה, מדינת ישראל ומרבית אזרחיה – כפי שיוכח ביום מן הימים במשאל עם – שואפים לשלום, תומכים בשתי מדינות לשני עמים ונכונים לוויתורים מרחיקי לכת אם רק יובטח ביטחונם.

מאזן "הצדק הפרטי" לפלסטינים מתייחס לצדק הנוגע לאדם כפרט. במרבית המקרים האדם הפרטי אינו בקיא בהיסטוריה של האזור, אף כי פעמים רבות הוא קורבנה. בנוסף לחללי המלחמות, לפצועים ומשפחותיהם, כאן מאזן הצדק אינו פשוט כלל:

ראשית, פליטי המלחמות שפרצו בגלל החלטות מנהיגים שלא נבחרו, נעקרו מאדמתם, ממכורתם ומרכושם, והם פליטים בין שברחו, עזבו "זמנית" בהמלצת מדינות ערב, הוברחו, או גורשו.

שנית, תנאי המחיה והסביבה במחנות הפליטים אינם ראויים לחיי אדם בכל היבט שהוא, ודאי שאינם ראויים לשמש קרקע פורייה לצמיחת דורות חדשים, ולא כל שכן לדאוג לחינוכם ולהתפתחותם.

ושלישית, חיים תחת כיבוש ביהודה ושומרון ללא אזרחות ושוויון זכויות כל שהוא, ותלות בהחלטותיו ובלחציו של "הכובש" ונציגיו במובנים שונים ורבים, יום יום ולאורך עשרות שנים.

פגעים אלו, שהנם נחלתם של רוב הפלסטינים, אינם מטפחים דור של אוהדי ישראל וודאי שלא "שגרירי הסברה של ישראל". חלקם יתנגדו לישראל בשיטות של מרי אזרחי והנואשים שבהם עלולים לבחור בנתיבי הטרור השונים. מרבית התקשורת העולמית (גם אם אינה אנטישמית) לא עורכת מחקרים על "דילמת הצדק הציבורי והצדק הפרטי", ומדי יום ביומו מסופקים לה חומרים קלים ללעיסה ולפרסום.

במאזן "הצדק הפרטי", בנוסף לחללי המלחמות, לפצועים ומשפחותיהם, נפגעים גם האזרחים הישראלים:
תושבים ובעיקר הילדים שביניהם, החיים ביישובי אזורי העימות, חשופים למוראות אירועי הרקטות לסוגיהם, הם עוברים חוויות קשות ורבות לאורך זמן, אשר רק חיילים ששירתו בקווי האש יכולים להבין לאשורן. מציאות זו מותירה צלקות גם בחיילים קשוחים ובריאים בנפשם, לא כל שכן באזרחים ובילדים בעיקר.

ההישענות ההכרחית על הכוח לצד השליטה בעם אחר, משחיתות את החברה הישראלית לא רק כתדמית מבחוץ אלא גם כאמת מבפנים.

רבים בחברה הישראלית רואים את "הצדק הציבורי" שלצדנו ומתעלמים מ"אי הצדק הפרטי" של הפלסטינים. אחרים רואים את "אי הצדק הפרטי" של הפלסטינים ומעוורים עצמם לדעת מן "הצדק הציבורי שלצדנו". אלו וגם אלו אינם תורמים להתקרבות לפתרון בר קיימא.

רק מנהיגים מאוזנים אשר רואים ומבינים את שלושת פניו העיקריים של הצדק ואשר מעזים להציע פתרונות יצירתיים, יכולים לקדם אותנו לפתרון בר קיימא וחובה להאמין שעדיין יש כזה. ההיסטוריה תשפוט ולא תסלח למנהיגים אשר לא יציעו יוזמות מדיניות כל העת ולא יהפכו כל אבן למען השגת אותו פתרון בר קיימא.