מבחן שאול-גולדין

מבחן שאול-גולדין של ישראל
דגל ישראל

מאז שהתוודעה החברה בישראל לדבר ההסכם שרקם ראש הממשלה נתניהו עם הסולטן הטורקי הנתעב, נחלקו באופן חריף הדעות, בעד ונגד. אחת המחלוקות המהותיות נסבה על השאלה אם צריך להתנות את ההסכם בהתחייבות של טורקיה לכפות על חמאס את החזרת עצמותיהם של החיילים אורון שאול והדר גולדין, זצ"ל. שאלה זאת מעמידה את מדינת ישראל באחד המבחנים המוסריים הקשים ביותר שלה. להלן בחינה עקרונית בלבד של סוגיה כאובה זאת.

החברה בישראל נקרעת בין שתי מגמות קוטביות. המגמה האחת היא חזון החברה הקולקטיבית, שלפיו היחיד נלהב להקריב את עצמו למען הכלל. ההיגיון העומד מאחורי מגמה זאת איננו שונה ממה שמתרחש בקרב המינים השונים בטבע. חשוב פחות כמה פרטים של בעלי חיים יקפחו את חייהם וחשוב יותר שאותו המין של בעלי החיים יתמיד בקיומו. בהשאלה, פרטים מתוך העם היהודי, או הציבור הישראלי, יהיו נכונים להקריב את חייהם למען ההישרדות של הכלל. להבדיל מבעלי החיים, בני האדם עושים זאת במודע. אני יוצא למלחמה כדי לשמר את קיום המין שאליו אני משתייך, גם אם במחיר השמדתי הפיזית.

המגמה האחרת היא חזון החברה האינדיבידואלית, שלפיו הכלל יהיה מוכן להקריב מעצמו כדי לשמר את זכויותיו של הפרט וכדי לאפשר לו את מרחב הקיום הפרטי שלו על פי צרכיו ועל פי הבנתו. ההיגיון העומד מאחורי מגמה זאת הפוך מזה של חברת בעלי החיים. כל פרט הוא עולם מלא ופגיעה בפרטיותו שקולה כפגיעה בסדר העולמי כולו. ממילא כוחו של הקולקטיב פוחת, ובתנאים אלה אין כל סיבה טובה להשקעה כלשהי מצד הפרט לטובת הכלל. מכאן שלא יעלה על הדעת שאצא למלחמה בעבור קבוצת ההשתייכות הלאומית או האתנית שלי. אם היא לא תשרוד, בקלות אמצא את עצמי במקום אחר.

הדילמה של ההסכם עם טורקיה מתכתבת עם שתי המגמות הללו. במקרה הראשון, נשאלת השאלה מצד משפחות החללים, מה הטעם להקרבה הפרטית שלהן לטובת הכלל המאורגן בצורת מדינת ישראל? ההיגיון שלהן אומר: מידה כנגד מידה. אם בננו הקריב את חיי הפרט שלו לטובת הכלל, היינו מצפים שהכלל לא ישקוט עד אשר יגאל לפחות את גופתו מידי האויב. זוהי מעין פרפרזה על האמרה הידועה: אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. גם מבחינת הקולקטיב נשאלת שאלה קשה לא פחות. אם אנחנו רוצים לעודד פרטים צעירים להיות נכונים להקרבה האולטימטיבית למען הכלל, אנחנו חייבים לעשות כל מאמץ להבטיח להם שנצא להצלתם אם הם חיים ונפעל לגאול את גופתם אם הם מתים.

באופן גס יותר אפשר להציג את הסוגיה אחרת. הפרט הקריב את חייו למען הכלל. ערך שימור הכלל חשוב יותר מחיי הפרט. ההסכם עם טורקיה נתפס כהסכם המשמר טוב יותר את הישרדות הכלל ואף את שגשוגו. מכאן שאין להתנות את ההסכם עם טורקיה, שנועד להטיב עם הכלל, בטובתו של הפרט או של משפחת הפרט. נראה שמסקנה הגיונית זאת, עם כל הטרגיות שבה, הביאה את רוב חברי הקבינט לתמוך בהסכם. המיעוט בקרב השרים בקבינט, שהתנגד להסכם, עשה זאת בשפה רפה כדי לצאת חובת ידי הציבור שאותו הוא מייצג. בסתר לבם ידעו המתנגדים שלפחות מן הבחינה הזאת יש לכבד את ההסכם שיזם והוביל ראש הממשלה.

האבסורד הוא שדווקא הם, שלושת המתנגדים הרופפים (ליברמן, בנט ושקד), נמנים עם מי שמקדשים את הלאומיות הקולקטיביסטית של עם ישראל. הם הראשונים לטעון שעל הפרט להיות נכון להקריב את חייו למען הכלל היהודי והציוני. לכן מבחינתם אין סיבה טובה להתנגד להסכם להוציא הגאווה הלאומית והבוז, הצודק במקרה זה, שהם רוחשים לסולטן הנתעב של טורקיה.

השאלה הגדולה שנותרה מבחינת החברה הציונית בישראל היא: מדוע שבעתיד יהיו צעירים אחרים ומשפחותיהם נכונים להקריב את חייהם ואת חיי יקיריהם למען הכלל, שאיננו מוכן להתאמץ להשיב את גופותיהם או לפדותם מן השבי גם במחיר סכסוך עם מעצמה אזורית? לקולקטיב ברור שאם הוא לא יצא מגדרו לשמר את הפרט, אף פרט אחר לא יהיה נכון להקריב את עצמו למען שימור הקולקטיב. במילים פשוטות, החברה הציונית בישראל יודעת שאם לא תפעל להצלת חיי בניה או להשבת גופות ההרוגים, אין לה סיכויים טובים לשרוד כקולקטיב. כך יוצא שבעצם אין הבדל בין שימור הפרט לבין שימור הכלל. אלה משמרים את אלה.

מה שנותר עוד לברר היא השאלה הלא פשוטה: באיזו מידה מוכן הקולקטיב לסכן עצמו למען גאולת הפרט מידי האויב? קביעת מידות בעניינים כאלה כנראה אינה אפשרית, מאחר שהדבר תלוי בנסיבות המשתנות של כל מקרה ומקרה. אפשר לומר לכל הפחות שעל הכלל לסכן את עצמו למען פרטיו עד לנקודה שבה רב הנזק על התועלת או עד לנקודה שבה הנזק מעמיד בסכנה קיומית את התמדת הכלל. האם הסתכנו עד לנקודה הזאת במקרה של החללים אורון שאול והדר גולדין? נראה שלא!

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. התמודדות עם בוגיות כאלה מוכיחה מי מנהיג גדול ומי לא כל כך.

  2. לעיתים פי מיליון יותק קשות ממה שהיה צריך לקבל במקרה הנידון. אין מה לעשות, לא תמיד יש אופציות נוחות.

  3. הקיצוניות והבוטות מכל הצדדים ממש מדאיגה. באוירה כסאת יתגייסו ילדינו? יגדלו ויהפכו לאזרחים?

  4. לכל מי שטוען שאנו "מקדשים גוויות", התשובה היא כפולה. 1. אנו כחברה צריכים לקדש את מי שקידש אותנו לפי עיקרון ההדדיות. 2. אנו מקדשים את החיים, המשפחות, שיקיריהם קדשו אותנו כחברה. המשפחות נתונות בשבי, עד שגופות יקיריהם לא יובאו לקבר ישראל, ואנו מצווים לפדות את המשפחות הללו משביין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

קידום אתרים אורגני וממומן

אתר אינטרנט לעסק זה כבר מזמן לא מהלך שחשוב לעשות כי מצפים מכם. כיום, כאשר לכל המתחרים שלכם יש אתר אינטרנט, העובדה שגם לכם יש

שרטוט סמלי בית

מהי חברת ניהול נכסים?

שירותים נרחבים לבניינים על מנת שהמבנה יישאר מטופח וישמור על ערכו