מוחמד עלי – והתמורות בחיינו

אדם מזוהה עם סיום דרכו
מוחמד עלי 1967 צילום: Ira Rosenberg en.wikipedia.org Ira Rosenberg

הייתי מהמאושרים. בעזרת חבר השגתי כרטיס לקרב הגדול בין מוחמד עלי לג'ו פרייזר ב-1971. זה היה במדיסון סקוור גארדן, מגרשה הביתי של ה"ניו יורק ניקס", שהייתה אז כמעט בשיאה.

באתי לבד, ישבתי בשורה גבוהה וסביבי לבנים, שחורים, מבוגרים ועולי ימים. מיד כשעלו שני המתאגרפים לזירה הבחנתי שרוב גדול של אנשים כמהים לניצחונו של פרייזר. "הפה הגדול" של מוחמד עלי מול הרוגע והענייניות של פרייזר.

ניצחונו של פרייזר היה סנסציוני. זה לא היה ניצחון מכריע אבל הוא היה טוב יותר ברוב הסיבובים. אמריקה לא רצתה אז את הפרובוקטור הגדול שחושב את אלוהים לסגנו. נכון שבפאתי השורה שבה ישבתי הבחנתי בצעירים שחורים שרצו סמל מנצח ולא את מה שהם ראו בפרייזר – "אלילם של הלבנים".

האהדה למוחמד עלי באה דווקא כשהוא חולה ומהוסס יותר. אז בקעה ממנו אהבת האדם הסובל, ערכים אוניברסליים ומוסריים. וכך הוא נלקח לבית עולמו.

ובדומה לעלי, תראו איזו אלילה הייתה אנגלה מרקל. בת מזרח גרמניה שהגיעה לראשות מפלגתה הנוצרית-דמוקרטית. היא אדריכלית חשובה של שילוב המערב והמזרח בגרמניה. אט אט הפכה לדוברת הרהוטה והאמינה של האיחוד האירופי והיתה שנייה רק לנשיא ארצות הברית באוטוריטה ובחשיבות.

אולי רצונה להוכיח שגרמניה מתנערת משרידי עברה גרם לה לפתוח שערים למהגרים באורח זמני מנימוקים אנושיים. אנגלה מרקל אולי לא ראתה את האופק בטיפולה בפליטים הערביים המתדפקים על אדמת אירופה, אבל ייתכן שביקשה לכפר על מוראות העבר. עד אז נהנתה מיוקרה והכניעה פעם אחר פעם את מתנגדיה הפוליטיים.

עתה היא מושמת ללעג ולשנינה, התמיכה בה צונחת. מעטים מזכירים את מה שחוללה לגרמניה ומרקל אולי ניצבת בפני סיום תפקידה, האלילה הבלתי מעורערת תצטרך לפנות מקומה.

אנשי ציבור ומדינה נשפטים בדרך כלל על הפרק האחרון בפעילותם ולא על דרך חיים. אריק שרון הוא כבר לא מפקד הצנחנים ושר ביטחון (כושל למדי). לזכותו ולחובתו עומדת ההתנתקות מעזה. הימין מתנחל לא שומר לו את התנופה ההתנחלותית והשמאל לא מגנה אותו על עברו אלא מפליג באומץ לבו בביצוע ההתנתקות. יצחק רבין לא נשפט על מלחמת ששת הימים אלא על הירצחו בעקבות הסכם אוסלו, שעליו חלוקות הדעות, לטוב ולרע. שמעון פרס, שניצח על מהלכים כלכליים ומדיניים רבים והיה איש מחלוקת בציבור, הוא היום נשיא המדינה האהוב, כי זו החותמת הציבורית של תפקידו האחרון.

אולי זו כפיות טובה למסכת חייו של מנהיג. אדם מזוהה עם סיום דרכו, עם החותמת האחרונה שהותיר ולאו דווקא עם מסכת מעשיו במשך שנים רבות.

כאשר אני נזכר בכישלונו של מוחמד עלי בגארדן של 1971, כישלון שהסב הנאה להמונים, ואני משקיף על דברי האבל הכנים המושמעים עתה מכל כיוון, אני מודע לכך שלא לעולם חוסן, לטוב ולרע.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

8 תגובות

  1. איך הצעיר נהיה זקן
    איך היפה הפך למכואר
    איך הזועם הפך לסמל חיובי

  2. אם מדובר באידיות ממלכתית מאד משנה מי בשלטון והאם הוא רוצה בטובת הדמות המסוימת.

  3. רוב שנותיו היה איש אלים, קשה, בוטה, שהלך על הגבולפתאום בגלל שנפטר והיה חולה הפכו אותו כמעט לקדוש

  4. מרקל מנהיגה גדולה
    נצמדת לעקרונותיה
    דוקא לכן רוב הגרמנים לדעתי אוהבים אותה

  5. קוראים מאמר וזה גורם לחשוב על הנושא ועל המשמעות הכללית והאישית לגבי הקורא. תודה לך מר עוזי.

  6. יש כאלה שדוקא זוכרים להם את ימי הזוהר ולא את אחריתם הפחות טובה. למשל המקרה של בגין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

בקבוק בושם

STORY PHARM בישראל

סיפור ההצלחה של מותגי העל בשמים ואיפור

מיטה

חדר השינה "כמקדש"

מהי הפרעת שינה כרונית וכיצד אפשר לשפר את השינה

דילוג לתוכן