מדפסת הדוחות ומדפסת הכסף

אנו נמצאים בתחילתה של שנת 2014. כמו בכל סוף שנה, בשבועות האחרונים הזדרזו כולם, בעידודה של מתקפת פרסום מסיבית של הקופות, לנצל "הזדמנות אחרונה" להפקדות בקופות הגמל ובקרנות ההשתלמות כדי ליהנות מהטבות המס המעוגנות בחוק.

בהמלצתה של ועדת בכר הנפיקה מדינת ישראל רישיונות להדפסת כסף לקבוצה מצומצמת של חברות פיננסיות הקרויות קופות גמל, קופות פנסיה וקרנות השתלמות. הללו מגלגלות מיליארדים מכספנו, ומקצות לעצמן דמי ניהול שמנים המזינים מאות פקידים. אזרח מן השורה מפקיד בקופות האלה מדי חודש אלפי שקלים, הנצברים במשך 35 שנות עבודה לסכומים מכובדים.

והנה דוגמה שתסבר את אוזניכם: ממשכורת צנועה של 10,000 ש"ח מופרשים 10% לקרן השתלמות ועוד כ-20% לקופת פנסיה וגמל, ובסך הכול כ-3,000 ש"ח כולל חלקי העובד והמעביד. לאחר 35 שנות עבודה יצטבר סכום קרן של 1.26 מיליון ש"ח, ובצירוף רווחים או ריבית בשיעור ממוצע של 5% לשנה עשוי החיסכון להגיע לסכום מכובד של כ-3.4 מיליון ש"ח.

חלק מהקופות נהגו לגבות מדי שנה מיתרת החיסכון של העובד דמי ניהול של 1.8%–2% ואף למעלה מזה, כלומר במשך כל תקופת החיסכון גבתה הקופה 20%–25% מחסכונותיו! מדובר בעמלות בהיקף של 600–800 אלף ש"ח, וזה מאדם אחד בלבד בעל משכורת צנועה. אין צורך להכפיל במיליוני אזרחים כדי להבין שמדובר בתעשיית כסף אדירה המגלגלת מיליארדים – "מכונת כסף" אוטומטית המזרימה מאות מיליוני שקלים לכיסן של אותן חברות פיננסיות.

הסכומים האדירים מזינים מערכת ביורוקרטית סבוכה ומסורבלת של אלפי פקידים ומחשבים המייצרים הררי ניירות ומעבירים אותם מאחד לשני (paper-pushing), ומעבר לפעילות השקעות בסיסית – לא עושים בעצם הרבה. חלק מהכסף מושקע באג"ח ממשלתיות ומרגע ההשקעה אינו כרוך בכל טרחה אלא ממתין לפדיון, חלק מושקע, על סמך בטחונות לא תמיד בטוחים, בהנפקות של טייקונים שזוכים לא פעם בבוא עת הפירעון לתספורות הגונות, והשאר מושקע בהתאם למשוגות של "אנליסטים צעירים" שחלקם סיימו זה עתה תואר ראשון במכללה זו או אחרת.

מדפסת הדוחות מעבירה ללקוחות דוחות רבעוניים ושנתיים, ומדפסת הכסף מעבירה לקופה התופחת מאות מיליונים. אז למה אנחנו מפקידים אצלם את הכסף שלנו, המיועד למחיה בתקופת הפנסיה שלנו או לסיוע לילדינו? התשובה פשוטה מאוד – אין לנו ברירה! אם לא נפקיד, לא נקבל את הטבות המס. אנחנו פשוט שבויים בידיו של המנגנון הזה המחזיק ברישיון ממדינת ישראל לנהל את כספנו כראות עיניו ולתבוע את ליטרת הבשר שלו.

בעבר נוהלו הקופות האלה בבנקים. מאז ועדת בכר "נמכרו" הקופות עם הלקוחות, כאילו היו סחורה עוברת לסוחר, לחברות הפיננסיות, תמורת קופון מכובד שגזרו הבנקים בדרך. כשהיינו בבנקים לפחות קיבלנו מידע שוטף ועדכני על חסכונותינו, ביצענו הפקדות בקלות ונהנינו מהטבות המס. וכיום? ניסיתם פעם להשיג בטלפון או במייל פקיד באותן קופות פנסיה וגמל? הרי תמצאו את עצמכם במבוך של מסמכים ופקידים המעבירים אתכם מאחד לשני, לא חוזרים אליכם, ולכם אין מושג מה עושים במעט החסכונות שלכם.

מדוע אפוא המדינה אינה מתירה לכל אזרח לנהל את החסכונות האלה בעצמו? מי צריך את המנגנונים  האלה? ובכן, לא נעים להגיד – הממשלה פשוט לא סומכת עלינו. אנחנו, פשוטי העם, הרי בורים בכל הקשור לכסף ולחיסכון, ולכן צריך מישהו בוגר ואחראי שישמור לנו על כספי הפנסיה. וכך יצרה המדינה את אותן ישויות פיננסיות המתקיימות בזכותנו.