מה לעשות עם הרזרבות?

מוסדות רבים שואפים להחזיק את הרזרבות שלהם בסל נכסים יציב. למשל בנקים שצריכים להחזיק בנזילות מינימלית, חברות ביטוח שצריכות להחזיק את ההון העצמי שלהן (חשבון Nostro) מושקע בנכסים פיננסיים יציבים, וגם בנקים מרכזיים או משרדי אוצר שמחזיקים את הרזרבות של מדינותיהם.

כבר שנים רבות, מאז ביטול משטר בסיס הזהב, כלכלנים רבים ממליצים על חלוקת הרזרבה בין מניות של חברות יציבות ואיגרות חוב שמדורגות בדרגת הבטיחות הטובה ביותר. הכלכלנים חלוקים בדעותיהם בנוגע ליחס המועדף בין השקעה במניות להשקעה באיגרות חוב. יש כאלה שממליצים להשקיע עד 40% במניות ו-60% באיגרות חוב, ויש כאלה שממליצים להשקיע במניות רק 5%–10%.

לפני 40 שנה הציע בנקאי אמריקני בשם הארי בראון (Harry Browne) להחזיק רזרבות כש-25% מהן מושקע באיגרות חוב, 25% במניות ו-25% בזהב, ועוד 25% מוחזקים במזומן. לכאורה אין בהצעה הזאת היגיון. מדוע להחזיק 50% בנכסים שאין מהם הכנסה? אך בחמש השנים האחרונות ההשקעה בזהב הפכה להגיונית. מאז 2020 מחיר הזהב עלה פי שניים וחצי. גם החזקת מזומן מביאה תועלת, למשל בזמנים של משבר כלכלי.

צוות של כלכלנים מניו זילנד בדק את ההצעה של מר בראון על פי הנתונים ששררו בפועל ב-40 השנים האחרונות. הם השתמשו במדד מחירי המניות Standard & Poors 500 כאינדיקציה למחירי המניות ובמדד של מחירי איגרות חוב כאינדיקציה למחירי איגרות חוב. הם מצאו שהקצאת ההון המושקע על פי ההצעה של מר בראון הביאה לתוצאה טובה יותר מאשר הקצאה של 30% במניות ו-70% באיגרות חוב. יתרה מזאת, הם בדקו את מידת התנודתיות של שתי הקצאות ההון על פי מדד Sharpe (התשואה של הקצאת הון מחולקת בסטיית התקן של ההקצאה) ומצאו שהתנודתיות של הקצאת ההון על פי מר בראון נמוכה יותר. זה יתרון חשוב של הקצאת הון של רזרבה.