אידיאולוגיה מאובנת ועונשה

רשויות הרגולציה של המגזר הפיננסי בארצות הברית תקועות בסבך של אידיאולוגיה ומאובנוּת מחשבתית. הרשויות לא הפיקו את הלקחים הראויים מן המשבר של השנים 2007–2008.

כפי שכולם יודעים, בנקים ומוסדות כספיים אחרים מתקיימים בזכות אמון הציבור. אמון זה דבר רגיש מאוד. כדי לבנות אמון נדרש זמן רב. לאבד אמון אפשר תוך דקה. כאשר האמון מתערער בנקים מתמוטטים. לעומת זאת, אילו הבנק המרכזי בארה"ב The Federal Reserve היה מודיע בבירור, מיד כשנודע שהבנק SVB בקשיים, שהוא יערוב לכל הפיקדונות, הוא היה מונע את הריצה הבהולה למשוך פיקדונות מן הבנק, וכך את הקריסה. אבל הדעה, שרבים בארה"ב נעולים עליה, שאם בחברה כלשהי ההנהלה עשתה שגיאה, עליה לשאת באחריות – דעה רווחת זו היא שמנעה התערבות כזאת, והבנק קרס. עכשיו הרשויות יצטרכו לממן את החזרי הפיקדונות שהיו בבנק, או את מרבית סכום הפיקדונות, והם גם יצרו משבר אמון, שכבר גלש לבנקים אחרים.

אגב, ה-Federal Reserve System הוקם בדיוק לתכלית הזאת – להזרים כסף לבנקים שסובלים ממשבר אמון וממשיכת פיקדונות מבוהלת. המערכת הוקמה ב-1913 כלקח ממשבר אמון נרחב בבנקים ב-1907.

המחדל השני של הרגולציה הוא שהיא נמנעת ממתן הוראות מחמירות על ניהול בנקים ומוסדות כספיים אחרים שמקבלים פיקדונות, כמו מגבלות על תלות במספר קטן של מפקידים גדולים ובמקביל הגבלות על תלות בלווה גדול, כלומר קביעת מקסימום אשראי ללווה יחיד כאחוז מההון העצמי.

בארה"ב קיים ביטוח לפיקדונות בבנקים על ידי תאגיד ממשלתי – Federal Deposit Insurance Corporation (FDIC), אבל הביטוח מוגבל לפיקדונות עד לסכום 250 אלף דולר. זאת תקרה נמוכה מדי. היה צריך לעדכן את התקרה הזאת מזמן. תנאי הכלכלה והגידול ביתרות המזומנים שבידי הציבור, לרבות המגזר העסקי, מחייבים תקרה גבוהה הרבה יותר לביטוח.