עולם ירוק מופלא

בעצם הימים האלה (כלומר בשנים האחרונות) מתרחשת מהפכה בתעשיית האנרגיה: ייצור חשמל ממקורות מתחדשים ירוקים הולך וגדל על חשבון ייצור חשמל משריפת פחם ונפט, הפולטת דו-תחמוצת הפחמן. התהליך פוגע במעמדן הכלכלי והפוליטי של מדינות כמו קטאר וערב הסעודית. לעומת זאת, הגידול בייצור חשמל ירוק מגדיל את הצורך במספר מתכות – נחושת, שנצרכת הן בטורבינות וגנרטורים והן ברשתות הולכה, וכן ליתיום, קובלט, ניקל ועוד מתכות נדירות, המשמשות בייצור מצברים שניתנים לטעינה מחדש. מכיוון שעתודות המתכות האלה אינן מפוזרות בעולם במידה שווה, יש מדינות שמעמדן הכלכלי והמדיני יתחזק.

בצ'ילה נמצאות 42% מן העפרות הידועות של ליתיום ו-25% מן הרזרבות של נחושת. 46% מן המחצבים הידועים של קובלט נמצאים בקונגו. עכשיו מפיקים בקונגו 70% מתפוקת הקובלט מדי שנה. כמו כן יש לקונגו מכרות נחושת וחומרים נוספים. סין מפיקה אלומיניום, נחושת, ניקל וליתיום. באוסטרליה נמצאים מחצבים של כמעט כל המתכות הנדרשות לייצור חשמל ירוק. בפרו נמצאות כרבע מהעפרות הידועות של מתכת כסף ובאינדונזיה כמויות גדולות של ניקל.

מצד שני, כאמור, ככל שיגדל ייצור חשמל ירוק תיפגענה ארצות שמפיקות גז ונפט. יש מדינות שבהן הפקת הנפט כרוכה בעלויות גבוהות, כמו הפקת הנפט בקנדה ובארצות הברית ובים בין נורווגיה וסקוטלנד, וככל שמחירי הנפט ירדו הפקת נפט וגז תפחת מוקדם יותר.

בהמשך צפויים שני תהליכים שישחקו את הרווחיות של כריית והפקת המתכות המדוברות:

תהליך אחד הוא התייעלות וחידושים טכנולוגיים אצל המשתמשים. למשל יצרנית המכוניות החשמליות Tesla, שמייצרת מצברי ניקל-קובלט, משתמשת עכשיו רק ב-5% מכמות הקובלט שנהגה לנצל לפני מספר שנים. תוך שנים בודדות יתחילו לאסוף מצברים ישנים שיצאו מכלל שימוש ולמחזר את החומרים שיש בהם. יש עוד תחומים רבים שבהם עשויים לחסוך בכמויות המתכות המנוצלות. תהליך הזה יקטין את הביקוש למתכות שאכן יזכו להתייעלות.

התהליך השני הוא ירידת איכות המחצבים. במשך השנים נאלצות החברות בעלות המכרות לנצל עפרות שריכוז המתכת בהן נמוך יחסית. למשל אחוז הנחושת בנפח הסלע שנכרה במכרות בצ'ילה הוא עכשיו רק 0.7%. לפני 15 שנים אחוז הנחושת היה 1% – זו ירידה של 30%! מנהל המכרות אמר שהם נאלצים להשקיע עכשיו פי 16 יותר אנרגיה כדי להפיק טון אחד של נחושת. התהליך הזה מעלה את עלויות ההפקה ושוחק את הרווחיות שלה.

אין לצפות שבין המדינות שירוויחו מהפקת המחצבים של המתכות "החשמליות" (כלומר המתכות הדרושות לייצור חשמל ממקורות ירוקים) יהיו כאלה שיצטבר בהן עושר בסדר הגודל של ההתעשרות של ערב הסעודית, קטאר וכווית. אחדות מהן, כמו קונגו ופרו, סובלות מחוסר יציבות של המשטר הפוליטי, וזה עלול להיות בעוכריהן. עצם זרימת הכסף עלולה לערער את המצב הפוליטי, גם במדינות שהמשטר הפוליטי שלהן נראה יציב. זרימת הכסף יכולה להגביר את המאבקים הפוליטיים כאשר קבוצות שונות ינסו להשתלט על מקורות העושר. כמו כן זרימת הכסף עלולה ליצור את התהליך הכלכלי המכונה "המחלה ההולנדית", שמערער את הבסיס הכלכלי של התעשיות המסורתיות של המדינה, וכתוצאה מכך מתפתחת התמרמרות חברתית וגובר האי-שקט.

סוכנות האנרגיה הבין-לאומית מעריכה שעד שנת 2050 70% מייצור חשמל יגיע ממקורות מתחדשים וכי ההכנסות השנתיות של יצרני המתכות החשמליות יגיעו לכ-1.2 טריליון דולר בסביבות שנת 2040.

למען מימוש התחזית הזאת נדרשות השקעות בסדרי גודל של מאות מיליארדים מדי שנה בעשור הקרוב. נראה שזאת ציפייה בלתי ריאלית. קשה לשער שממשלות של מדינות כמו קונגו, פרו ואינדונזיה יממנו מכספיהן את ההשקעה הדרושה להפקת המחצבים שבארצותיהן. גם החברות הבין-לאומיות הגדולות, כמו BHP Ltd, Rio Tinto ו-Glencore יתקשו לממן השקעות בסדר גודל כזה. אם הן או יזמים אחרים יזהו הזדמנויות רווחיות באחד מן המחצבים באחת הארצות, הם יצטרכו לפנות לשוק ההון ולגייס את המימון הדרוש. אך שוק ההון בוחן בחשדנות השקעות במדינות שבהן יש אי שקט חברתי ופוליטי, לכן יהיה קשה לגייס הון להשקעה במדינות כאלה.