הגלגול ועונשו

לקחים מהספר "מכונת הכסף" (1)
תמונה של אליהו בורוכוב
ד"ר אליהו בורוכוב

בשבועות האחרונים קראתי את הספר "מכונת הכסף" מאת מייקל לואיס (הוצאת "בבל" והוצאת "ידיעות ספרים"). הספר מתאר את התפתחות והתגלגלות פרשת איגרות החוב המגובות במשכנתאות עד למשבר הפיננסי העולמי ב-2007–2008.

הניצנים הראשונים, עצם "ההמצאה" של איגרות חוב שמגובות בהלוואות שהבנקים נתנו כנגד ביטחונות של משכנתאות, התחילו כעשרים שנה לפני המשבר. הבנקים ארזו חבילות של הלוואות כאלה ומכרו אותן למוסדות פיננסיים אחרים, בעיקר לבנקים להשקעות כמו האחים ליהמן (Lehman Brothers), מריל לינץ' (Merrill Lynch) ודומיהם. אבל כעשר שנים לפני המפולת התחילו ההגזמות, כאשר התחילו להנפיק גם איגרות חוב שמגובות בהלוואות ללווים שהיה ספק ביכולתם לפרוע את ההלוואות.

התפתחות נוספת בפרשה, שהתבררה כמסוכנת מאוד, הייתה "ביטוח כנגד אי-פירעון". חברות ביטוח ומוסדות פיננסיים נוספים מכרו ביטוח כנגד אי-פירעון הלוואות ואיגרות חוב. פעילה במיוחד בתחום הזה הייתה חברה-בת של חברת הביטוח האמריקאית הגדולה AIG, שפעלה מלונדון. לקראת המפולת הגדולה התברר שהפרמיות שגבו על הביטוחים האלה היו מגוחכות לעומת הסיכונים, בייחוד על המשכנתאות מסוג ב – של לווים שבסופו של דבר לא יכלו לפרוע את ההלוואות.

יתרה מזאת, התברר שהן חברת הביטוח והן מוסדות כספיים רבים לא ידעו עד כמה הם חשופים לסיכון במקרה שתהיה ירידה, או מפולת של ממש, במחירי איגרות החוב האלה. סיכון גדול במיוחד שלא ידעו את גודלו נבע מן הפעילות של ביטוח כנגד אי-פירעון. כך למשל התברר שכל ההון העצמי של AIG היה עלול להימחק אם החברה הייתה נאלצת לשלם את כל הביטוחים שהנפיקה. וכך היה קורה אלמלא ממשלת ארה"ב, שנתנה ל-AIG סיוע בסך 85 מיליארד דולר.

בעיני מייקל לואיס, הסיבה העיקרית להתנהלות זו של המוסדות הפיננסיים היא שמערכת התמריצים של מנהלי המוסדות האלה איננה נכונה. במילים שלו: "הבעיה הייתה מערכת תמריצים ולאן היא תיעלה את תאוות הבצע" (עמ' 229); "חוסר ההתאמה הגדול בין האינטרסים של האנשים שסחרו בסיכונים פיננסיים לבין אינטרסים של התרבות הכללית" (עמ' 228); "מה הם הסיכויים שאנשים יקבלו החלטות נכונות – ויכולים להתעשר תוך קבלת החלטות מטופשות? התמריצים בוול סטריט היו מעוותים. הם עדיין מעוותים" (עמ' 230).

"שיטת המשטר החדשה הזאת – כסף חינם לקפיטליסטים, שוק חופשי לכל האחרים ובנוסף לכך, שכתוב מהיר של ההיסטוריה הפיננסית, הרגיזה אנשים … אנשי ההון החזקים ביותר בעולם, שמקבלים את המשכורות הגבוהות ביותר, איבדו כל שמץ של קרדיט; בלי התערבות ממשלתית היה כל אחד מהם מאבד את משרתו; אף על פי כן, אותם אנשי הון השתמשו בממשל כדי להתעשר"; "אני יכול להבין למה גולדמן סאקס ירצו להשתתף בדיון על מה צריך לעשות עם וול סטריט, מה שאני לא מבין זה למה מישהו ירצה להקשיב להם."

חוסר רצונו של הממשל האמריקני לתת לבנקאים להתרסק לא היה בבחינת פתרון כמו שהיה בבחינת סימפטום למערכת פיננסית שתפקודה לוקה, ועדיין לוקה עמוקות. "הבעיה היתה שנקנתה ונמכרה כמות עצומה ולא ידועה של דולרים בביטוחי חדלות פירעון על ידי כל אחד ואחד מהבנקים. לסיכון בשוק אין גבולות"; "בנק שהונו בשוק נאמד במיליארד דולר, ייתכן שהימרו עליו בביטוחי חדלות פירעון בטריליון דולר. אף אחד לא ידע כמה יש! התרסקות של גוף כסיטיגרופ, לדוגמה, עשויה להיות נסבלת. הדבר יגרום הפסדים למחזיקי מניות, למחזיקי אג"ח ולעובדים של סיטיגרופ – אבל הסכומים המעורבים בכך ידועים לכול. אלא שהתרסקות של סיטיגרופ תגרור גם תשלומי החזרים על הימורים עצומים בממדים לא ידועים. של האנשים שמכרו ביטוחי חדלות פירעון של סיטיגרופ לאנשים שקנו אותם.

וכך, לא הרלבנטיות החברתית והכלכלית של בנק מסוים היא שהפכה אותו גדול מכדי לתת לו להתרסק, אלא מספר ההימורים הצדדיים שעשו עליו. אחת ההשלכות של הפיכת השותפויות בוול סטריט לתאגידים הייתה שהן הפכו למטרות לספקולציות" (עמ' 255).

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. אפילו בוגרי אוניברסיטה, לא מכירים כלל את העולם הזה. ומאמרים כאלה מרחיבים את הדעת

  2. רוב המקרים הרי המדינות לא ירשו לעצמן לתת לבנקים לקרוס. זאת תהיה מכה קשה מידי למדינה. צריך להפסיק את מחול השדים הזה.

  3. שמרבים בעולם, רואים רק את הטווח הקצר. לא מעניין אותם מה יהיה אחרי הקדנציה שלהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך