המדד הלא נכון

זה מספר שנים שראשי בנק ישראל וכלכלני האוצר מוטרדים מכך ששיעור האינפלציה, כפי שהוא נמדד על ידי מדד המחירים לצרכן, נמוך מדי. הוא נחשב נמוך מפני שעליית המדד נמוכה מ"יעד האינפלציה", שהוא 2%. הם סבורים שאם האינפלציה תגיע ליעד, תהיה בכך תועלת להמרצת הפעילות הכלכלית ולהאצת הצמיחה במשק. לדעתי הם מסתמכים על מדד שאינו מתאים למטרתם.

המצב הוא במידת מה פרדוקסאלי: מצד אחד ראש הממשלה ושר האוצר מרבים מאוד לדבר על מאמציהם "להורדת יוקר המחיה". מצד שני היועצים הכלכליים היו רוצים ששיעור האינפלציה יהיה גבוה מעט יותר. המצב הזה, שראשי הבנק המרכזי אינם מרוצים כי לדעתם שיעור האינפלציה נמוך מדי, איננו ייחודי לישראל. גם במרבית מדינות אירופה ובארצות הברית כלכלנים רבים סבורים שמוטב היה אילו שיעור האינפלציה היה 2% בקירוב ולא נמוך מזה.

לדעתי, לצורך המדיניות הכלכלית שיעור האינפלציה בישראל צריך להתחשב בכל הנכסים שהכסף קונה, ועליו להיות גבוה בהרבה מ-2%. הציבור קונה לא רק מוצרי צריכה אלא גם נכסי השקעה, כמו דירות, נדל"ן מסוגים אחרים וניירות ערך. לא נעלם מעיני ראשי בנק ישראל שהמחירים של הנכסים האלה עלו בשיעורים גבוהים במשך 15–20 השנים האחרונות. לדעתי צריך לכלול את העלייה במחיריהם לצורך עיצוב המדיניות הכלכלית, ובפרט לצורך קביעת שער הריבית. כלומר שערי הריבית היו צריכים להיות גבוהים יותר כבר שנים.

הרעיון איננו חדש. לפני שנים (אלן גרינספאן היה עדיין יו"ר מועצת הנגידים) התגלגל לידיי "נייר עמדה" שנכתב בידי כלכלנית מהצוות של אחד מן הנגידים של הפדראל רזרב (Federal Reserve) של ארה"ב, שבו היא נימקה מדוע צריך להתחשב גם במחירים של נכסי השקעה כמו נדל"ן וניירות ערך בקביעת המדיניות המוניטרית ושערי הריבית.

בישראל ובמדינות רבות אחרות קיימת התלבטות מהיבט אחר בעניין הטיפול במחירי דירות מגורים במדד המחירים לצרכן. דירות הן גם מוצר צריכה וגם ההשקעה הגדולה ביותר של מרבית המשפחות. לסעיף המגורים יש משקל גדול בסל ההוצאות של הציבור. בזמן האחרון משקלו 24.1%. עד דצמבר 1998, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) כללה במדד את השינויים במחירי הדירות. הנוהל הזה, כאשר הוא משמש לחישוב תוספת יוקר, נותן לכאורה פיצוי כפול לשני שליש מן המשפחות שבבעלותן דירה. מצד אחד, אם מחירי הדירות עולים הן נהנות מרווח הון ("על הנייר"), ומצד שני הן עשויות לקבל תוספת יוקר. מאז שונתה השיטה – הלמ"ס כוללת בחישוב המדד רק את השינויים בשכר דירה. הלמ"ס משתדלת למדוד את השינויים בשכר הדירה רק משינויים בשכר הדירה של אותה דירה, ולשם כך הסוקרים שלה מראיינים דיירים בשכירות בחוזים חדשים, ושואלים אותם על פרטי החוזה: המטבע שבה נקוב, שכר הדירה, ההצמדה, מועדי עדכון שכר הדירה וכיו"ב. הנתונים שנאספים במדגם מחולקים לאשכולות הומוגניים מבחינת רמת שכר הדירה (לפי אזורים, גודל הדירות וכיו"ב). על ידי שינוי השיטה נוטרל במידה רבה מרכיב ההתייקרות של הדירות כנכס השקעה.

כאמור גם במדינות אחרות קיימת התלבטות בנושא זה. בארצות החברות באיחוד המוניטרי האירופי (גוש היורו) המדידה של סעיף הדיור דומה לזאת הנהוגה עכשיו בישראל, כלומר כוללים במדד רק שינויים בשכר דירה ולא שינויים במחירי בתי מגורים. אם הם היו כוללים במדד גם שינויים במחירי דירות ובתי מגורים, המדד היה גבוה ב-0.2%–0.3%. זאת כאשר מדד המחירים הממוצע בגוש היורו בשנת 2019 היה 1.3%. בארה"ב נוקטים שיטה דומה, וזוקפים לכל הבעלים של בתי מגורים ודירות "הוצאה על הנייר" על פי שכר הדירה הנהוג באזור, ומודדים את השינוי בשכר הדירה. כך שלמעשה מדד המחירים לצרכן כולל רק התחשבות בשינויים בשכר דירה.

תקנו אותי אם אני טועה.