ריבית אפס – רחוב ללא מוצא

מדיניות הריבית האפסית שהנהיגו הבנקים המרכזיים במרבית המדינות המפותחות בראשות ה"פדרל רזרב בנק של ארה"ב", הגיעה לפשיטת רגל גמורה. לא רק שהיא איננה מביאה תועלת אלא שהיא גורמת נזק במקומות רבים.

בשנת 1935 פירסם הכלכלן האנגלי ג'ון קיינס (Keynes), אחד מן הכלכלנים המשפיעים ביותר במאה ה-20, את ספרו המהפכני "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף". הספר הזה שינה את פני התיאוריה המקרו-כלכלית לחלוטין. בין השאר, טבע קיינס את המונח "מלכודת הנזילות" (liquidity trap) המתאר מצב של משק הנמצא במיתון ובאבטלה, ואף על פי שהבנק המרכזי מקיים ריבית נמוכה מאוד, אין השקעות בתעשייה ואין צמיחה.

העולם המערבי נמצא כעת בדיוק במצב הזה. הבנקים המרכזיים הורידו את הריבית לרמת אפס. צעד זה לא הביא להשקעות ולצמיחה במידה הרצויה. האבטלה הממוצעת באיחוד האירופי היא עדיין כ-11.9%, בצרפת 10.4%, באיטליה 13%, בספרד 25.6% וביוון 27%.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור האבטלה בישראל הוא בערך 5% ועל כן אנו נוטים לחשוב שהאבטלה אצלנו נמוכה. אבל זוהי טעות סטטיסטית, למעשה האבטלה גבוהה בערך פי 2! (אפרט על כך במאמר נפרד).

לעומת זאת גורמת הריבית האפסית לנזקים שונים. אתחיל בנזק שהיא גורמת אצלנו בבית. הריבית הנמוכה היא הגורם העיקרי להתייקרות הדירות בישראל. גם במדינות רבות אחרות גרמה הריבית האפסית להתנפחות מחירי הנדל"ן וניירות ערך.

הריבית הנמוכה בארצות המערב גרמה לחברות עסקיות בארצות מתפתחות כמו הודו, סין וטורקיה ללוות בארה"ב ובאירופה. לפי נתונים שפירסם השבועון הבריטי Economist החוב במטבע חוץ של חברות בארצות מתפתחות גדל מ-600 מיליארד דולר בקירוב בשנת 2009 ל-1300 מיליארד דולר בשנת 2013. גם ממשלות של מדינות שונות הגדילו באופן ניכר את החוב החיצוני שלהן, למשל החוב החיצוני של הונגריה גדל מכ-60% מן התמ"ג שלה לכ-120%. החוב החיצוני של אוקראינה גדל מכ-30% לכ-80% מן התמ"ג שלה. ייתכן אמנם שחלק מן ההלוואות לאוקראינה הושפעו גם משיקולים פוליטיים. אבל ההלוואות האלה גורמות נזק למדינות הללו.

כשיתרחש זעזוע כלשהו, והמלווים החיצוניים לא ירצו לחדש את ההלוואות, המדינות האלה תיקלענה למשבר במאזני התשלומים שלהן, יחסר להן מטבע חוץ כדי לפרוע הלוואות שהגיע זמן פרעונן וערך המטבע שלהן עלול לפחות בצורה קיצונית.

לאחרונה הגדיל הבנק המרכזי האירופי (ECB) את ה"הרחבה כמותית", שפירושה שהבנק קונה איגרות חוב במיליארדי יורו, כדי להוריד את שערי הריבית לזמן ארוך. המדיניות הזאת, שהיא הדפסת כסף ממש כמו גירעון ממשלתי, גרמה למחירי איגרות החוב בשוקי אירופה לעלות (והתשואה לפדיון ירדה מאוד). אחת התוצאות היא שהיום זול יותר ללוות באירופה, ביורו, מאשר בדולרים. למשל, חברת המשלוחים FEDEX הנפיקה אג"ח ב-1.25 מיליארד יורו (הנסחרות בתשואה של 1.7%). חברת טבע לוותה 1.3 מיליארד יורו ופרעה חוב של 850 מיליון דולר. ממשלת סלובניה הודיעה שהיא תנפיק בשוק האירופי אג"ח ותרכוש חזרה אג"ח בדולרים בסכום 750 מיליון דולר.

ההלוואות האלה ודומות להן במיליארדים רבים, לא נועדו לממן השקעות ריאליות בתעשייה והן כולן מניפולציות פיננסיות בלבד.

המדיניות שעליה המליץ קיינס הייתה שהממשלה תגדיל את הוצאותיה, ולא תיבהל מכך שהגירעון בתקציבה יגדל ותיזום "עבודות ציבוריות". בשנות ה-30 הנשיא האמריקני פרנקלין דלנו רוזוולט אכן מימש מדיניות כזאת והממשל יזם ומימן מתקציבו עבודות ציבוריות גדולות כמו רשות עמק הטנסי (Tennesy Valey Authority), והחל במפעל הענקי של מערכת הכבישים המהירים הבין-מדינתית (Interstate Highways).

אינני חושב שבזמן הזה רצוי להגדיל את ההשקעות בתחבורה בכבישים וברכבות. למעשה אני חושב שבישראל, המדינה משקיעה יותר מדי בכבישים וברכבת ופחות מדי בחינוך ובבריאות. המדינה צריכה להוסיף שעות לימוד, להעלות את שכרן של המטפלות במעונות ושל עוזרות הגננות, לבנות עוד בתי חולים.

זאת אינה מחשבה בלעדית שלי. הכלכלן האמריקני ג'וזף סטיגליץ, חתן פרס נובל בכלכלה, המליץ שהממשל הפדרלי האמריקני יגדיל את הוצאותיו במידה ניכרת לחינוך ולבריאות, גם כדי לעודד צמיחה וגם כדי לשפר את רווחת האזרחים.

ההצעות האלה נתקלות בהתנגדות עזה של פוליטיקאים שמרנים שנתמכים על ידי בעלי העסקים הגדולים (בעלי ההון) כמו המועמד לנשיאות ארה"ב טראמפ והפוליטיקאים האחרים מן המפלגה הרפובליקנית, שנתמכים בין השאר על ידי המיליארדר שלדון אדלסון. אדלסון תומך גם בבנימין נתניהו, בעזרת המיליונים שהוא משקיע בו. כל אלה ממשיכים לדקלם רטוריקה שטחית על החשיבות של הקטנת ההוצאה הממשלתית, ועל האסון הנורא שעלול להתרחש אם הגירעון בתקציב הממשלה יגדל חס וחלילה.

תקנו אותי אם אני טועה.