איפה האסטור פיאצולה הישראלי?

המלחין שכבש את העולם וסוד האמן הגדול
אסטור פיאצולה pt.wikipedia.org

אסטור פיאצולה נחשב לאבי ה"טנגו החדש", הסגנון הארגנטינאי שכבש את העולם מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. הוא מוכר בכל העולם ויצירותיו יצאו בדיסקים מסחריים בביצועיו ובביצוע טובי המוזיקאים ומכרו עשרות מילוני עותקים. וחשוב לא פחות, שדה התעופה בעיר הולדתו בארגנטינה קרוי על שמו. אין הרבה מלחינים בעולם שזכו לשדה תעופה על שמם (האחרים הם פרדריק שופן הפולני ואנטוניו קרלוס ז'ובים הברזילאי).

אסטור פיאצולה (Ástor Pantaleón Piazzolla) נולד בארגנטינה אך גדל בניו יורק. אחרי שלמד שנים מספר עם המלחין אלברטו חינסטרה, הוא נסע לפריז ללמוד אצל המורה המפורסמת ביותר במאה העשרים – נדיה בולנז'ה. בולנז'ה לימדה גם את סטרווינסקי, קופלנד, אליוט קרטר, פיליפ גלאס, דניאל ברנבוים, מארי פראייה, ולמעשה כמעט כל מוזיקאי חשוב במאה העשרים.

הפגישה עם המורה נדיה בולנז'ה שינתה את חייו: באותה תקופה רצה פיאצולה לעזוב לחלוטין את הבנדוניאון (כלי שמזכיר אקורדיון) ואת סגנון הטנגו, ולהפוך ל"מלחין קלאסי מכובד". הוא הביא למורתו יצירות שמושפעות מהמוזיקה הקלאסית: פוגות שהוא כתב, תרגילים בקונטרפונקט (אמנות כתיבה לכמה קולות בו-זמנית) ויצירות המושפעות מברטוק ומסטרווינסקי.

נדיה בולנז'ה לא הייתה מרוצה ממה ששמעה. ואז היא שאלה אותו: "תגיד, ממה אתה מתפרנס בעצם?"

פיאצולה כבר היה אז בן 33, עם אישה ושני ילדים. הוא סיפר לה בבושה שהוא מנגן במועדוני לילה וברים, מוזיקת טנגו על בנדוניאון. היא ביקשה ממנו לנגן לה קטעים שהוא כתב, על הבנדוניאון, וכששמעה הוארו עיניה פתאום: "זה הסגנון שלך!" היא צעקה. "אל תנסה לחקות את ברטוק וסטרווינסקי. תכתוב את הסגנון שלך. והטנגו? הטנגו הוא הנשמה שלך. לא תוכל להימלט ממנו!".

מאותו רגע השתנתה הקריירה של פיאצולה, והוא הבין שהסגנון שלו הוא השילוב בין כל מה שלמד – המוזיקה הקלאסית, לבין כל מה שטבוע בדמו – המוזיקה העממית הארגנטינאית. היצירה "ליברטנגו" (Libertango) מסמלת את התפנית הזאת. היא נכתבה ב-1974 ויצאה באלבום שנשא את השם "ליברטנגו". בשם היצירה יש משחק מילים מעניין. השם ליבר-טנגו מורכב משתי מילים: "ליבר" זה קיצור של libertad – חופש בספרדית, והמילה טנגו. כלומר, השם "ליברטנגו" מסמל את מה שהיצירה הפכה להיות: ראשיתו של הסגנון החדש שפיאצולה המציא כאן – טנגו חופשי, או ה"טנגו החדש", Nuevo Tango, כפי שהוא קרוי מאז.

ומה אנחנו יכולים ללמוד מהסיפור הזה? איך כל זה קשור אלינו ואל המלחין הישראלי שיכבוש את העולם, אתם שואלים?

המלחין יהויכין סטוצ'בסקי כתב כבר בשנת 1935 מברלין: "המלחינים היהודים! הם מפוזרים על פני כל העולם, ועדיין מוסיפים לכתוב מוזיקה גרמנית, צרפתית, רוסית ואמריקנית… מוזיקאי יהודי, גורלך הוא לחיות וליצור כיהודי".

המורה הדגולה נדיה בולנז'ה הבינה מה הופך אמן לאמן גדול – שילוב בין הטכניקה לנשמה: הטכניקה – כל מה שהוא למד במשך השנים בלימודי המוזיקה שלו; והנשמה – את זה אי אפשר ללמד, זוהי תמיד נשמת העם הזורמת בדמו.

אין מלחין גדול אחד שלא היה למעשה מלחין לאומי עממי: באך, בטהובן וברהמס עבור העם הגרמני, שופן עבור הפולנים, דביסי וראוול עבור הצרפתים, ורדי ופוצ'יני עבור האיטלקים ומוסורגסקי וצ'ייקובסקי עבור הרוסים. הם הבן גוריון שלהם, מיתוסים תרבותיים של העם.

ולנו? האם אי פעם יהיה לנו יהיה שדה תעופה שקרוי על שם מלחין?

להאזנה לקטע Libertango מאת פיאצולה: https://www.youtube.com/watch?v=Kh8LEOqEoxg

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

4 תגובות

    1. אייל גולן הוא זמר נהדר, זה נכון.
      אך הוא לא כותב בעצמו דבר- לא מוסיקה ולא מילים…

      להשוות אותו לפיאצולה? אני לא בטוח..

  1. מה שהיה חשוב בתקופה אחת לא מדבר אל אנשים בתקופה אחרת. המוזיקה משתנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך