השיבה לסינגל

מחשבות על תום עידן האלבומים בעקבות מארז חגיגי של הביטלס

השבוע צוינו 50 שנה לביטלמניה, לפחות בפן האמריקני שלה. במסגרת החגיגות שחררה חברת התקליטים האמריקנית capitol records מארז חגיגי של כל אלבומי החיפושיות בגרסה האמריקנית שלהם, מארז שהגיע גם אליי.

והנה, אפילו אני, שמחובר בכל נימי נפשי לביטלס כבר למעלה מ-30 שנה, ומכיר כל ניואנס ביצירה שלהם, לא הייתי מוכן למה שקיבלתי. התברר לי שלפחות מחצית מהאלבומים האמריקניים לא היו אלבומי אולפן במתכונתם הקלאסית, אלא אוספים שונים של שירים של הביטלס שיצאו באותה תקופה ואוגדו לאלבום מנימוקים מסחריים בלבד, ללא קשר אמנותי הכרחי ביניהם. וזאת בניגוד לאלבום אמתי, שבו נכנסים לעבודה באולפן מתוך מטרה מתוכננת מראש להקליט כמות מוגבלת של שירים, שיהפכו יחד ליצירה משותפת הקרויה אלבום. יצירה שיש לה אופי מסוים, ולכן יש חשיבות רבה לסדר השירים, לעטיפה, ובעידן התקליטים גם לחלוקה לצד א' ולצד ב'.

תור הזהב של האלבומים החל באמצע שנות ה-60, הרבה הודות לביטלס, ששמו דגש רב על קונספט אחיד ועל החיבור בין השירים במסגרת אלבום. הם גם שיחקו במדיום הזה ללא הרף, אם בצורה של מחרוזת (ב-abbey road), ואם בקטעי קישור קצרים בין השירים (באלבום הלבן). מאז, במשך למעלה משלושה עשורים, כל תעשיית המוזיקה העולמית – שקודם לכן פעלה בעיקר בשיטה של סינגלים, תקליטונים – התיישרה על פי עיקרון האלבום. מבחינה אמנותית, היה בזה משהו מבורך. אף שיר, נפלא ככל שיהיה, לא יכול להתחרות בחוויית ההאזנה לאלבום מלא, חוויה המורכבת מכל כך הרבה רגעים שונים המתחברים יחד לשלם.

אבל העניין הוא שהאמנות הזאת התאימה למוזיקאים מסוימים מאוד. כאלה שחושבים קונספטואלית. שמצוידים בחזון שהוא גדול יותר מרק לייצר שירים טובים (שאיפה לגיטימית כשלעצמה). כל היתר נאלצו להתאים את עצמם לפורמט שכפה עליהם להתנהל בצורה מלאכותית. כדי להוציא אלבום, שכולל בממוצע עשרה שירים, אמן חייב לייצר כל הזמן עוד ועוד שירים, גם אם הוא לא נמצא במוד הנכון מבחינת השראה. במקום לבחור רק את היצירות הכי טובות שלו באותו רגע, הוא נדרש לפתוח כל מגירה אפשרית, ולהפוך כל טיוטה לשיר. התוצאות היו בהתאם. יש מעט מאוד אלבומים שכל השירים הכלולים בהם שומרים על רמה אחידה. וזה נכון אפילו לביטלס.

המחשבות האלה עברו בראשי במהלך ההאזנה לאותם "אלבומים" אמריקניים של הביטלס (שאגב, הוצגו כאלבומים לכל דבר בפני הקהל האמריקני, לא כאוספים). האינסטינקט שלי, כמי שגדל על סרג'נט פפר ועל הצד האפל של הירח, הוא לזלזל מיד באוספים מקריים של שירים ולקדש את מוסד האלבום. ואז לפצוח בקינה על היעלמותו של המוסד הזה מהעולם. הרי היום, בעידן של הורדות באינטרנט, אנשים צורכים שירים בודדים. לא אלבומים. לאף אחד אין סבלנות להקשיב לעשרה שירים חדשים ברצף, ולנסות למצוא את הקונספט המסתתר בחיבור ביניהם.

אבל אם אני בוחן את הנושא בראייה מפוכחת, אני מבין שעידן האלבומים היה אפיזודה נדירה שבה המסחר נכנע לשיקולים אמנותיים. ולכן, זה היה רק עניין של זמן עד שהאפיזודה הזו תעבור מהעולם, כי היה בה משהו לא טבעי. ברגע שמבינים את זה, מבינים גם שמה שקורה היום בעולם המוזיקה הוא לא נסיגה או התדרדרות, אלא שיבה למצב שהיה נהוג לפני עידן האלבום. שוק של סינגלים, של שירים בודדים, שנותנים את הטון. זה אולי עצוב, זה אולי נטול השראה, אבל זה בלתי נמנע.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונת דוד

הענקים

חמשיר על מנהיגים ומהלכיהם