קיץ חם

הופעות באיחור אופנתי של 20 שנה

איזה קיץ חם עומד להיות פה. ניל יאנג, הרוקר הקנדי הנערץ, ינחת להופעה בפארק הירקון ביולי. יקדימו אותו הפיקסיז וסאונדגרדן, שני הרכבי רוק אמריקניים מיתולוגיים משנות ה-90, שיגיעו באמצע יוני לאצטדיון בלומפילד. ובזירה המקומית – שלום חנוך ושלמה ארצי, שאין צורך להסביר את חשיבותם, ישתפו פעולה במופע פארק ענקי שאף הוא יתקיים ביולי. ברקע מדברים גם על הרולינג סטונס, ונזרקים לאוויר עוד כמה שמות גדולים, שמתוכם ייצא אחד. לפחות. באופן אישי, כל אחת מההופעות האלה מרגשת אותי. אבל אני מגלה שאחרי ההתרגשות הראשונית, נשאר לו טעם חמצמץ, שרק הולך ומחמיץ.

זה לא רק עניין הדיליי – הפיקסיז וסאונדגרדן, למשל, מגיעים לכאן באיחור אופנתי (וטיפוסי) של 20 שנה – אלא משהו עמוק יותר. יש לי תחושה, שהחלה עם סיבוב ההופעות האחרון של כוורת, שאנחנו נמצאים בעיצומה של מסיבת פרידה ענקית. פרידה מדור של אמנים שהולך ונעלם מהעולם (כוורת, שלום ושלמה אצלנו, ניל יאנג במישור הייבוא), כאלה שמתחזקים קריירות של עשרות שנים, ומלווים אותנו כחברים אישיים כמעט לאורך החיים; ופרידה גם מתרבות שלמה של הופעות המוניות, שהייתה פעם חלק בלתי נפרד וקסום מההוויה שלנו. ואם לפשט את העניין – אנשים בני 40 פלוס שמסוגלים להוציא 300 שקלים ומעלה על כרטיס, באים להיפרד מאליליהם בני ה-60 פלוס, לפני שיהיה מאוחר מדי. ע"ע אריק איינשטיין ז"ל.

לכאורה, זוהי דרכו של עולם. כולנו מזדקנים ומפנים מקום לבאים אחרינו. אבל פה בדיוק קבור הכלב – שאין הרבה אחרינו. פרט אולי למבול. בשנות ה-80 וה-90 היו פה אמנים ישראלים שהצליחו למלא את פארק הירקון. שלום חנוך, שלמה ארצי, כוורת, משינה. היום החלום הצטמצם לקיסריה, וגם הוא שייך כמעט כולו לז'אנר מסוים של המוזיקה המזרחית. וגם בתוך הז'אנר הזה, התחלופה אין-סופית כמעט, ויש מעט מאוד רצים למרחקים ארוכים. כלומר לא גדל פה דור חדש של מוזיקאים פופולריים מספיק כדי לשמר את החוויה הקולקטיבית הזו של מופע פארק ענקי. אותה החוויה שבני הדור שלי יזכרו לנצח, דרך מופע הפרידה של משינה בפארק, המופע לציון 40 שנה לגל"צ בפארק (150 אלף איש בשנת 1990), הסיבוב של "מחכים למשיח" ועוד.

גם במישור המופעים הבין-לאומיים, המציאות דומה. בשנות ה-80 וה-90 הגיעו לכאן אמנים חמים בשיא הצלחתם: U2, מייקל ג'קסון, מדונה, הפריטנדרס, יוריתמיקס, דייר סטרייטס, סטינג, גאנז אנד רוזס ועוד. היום אנחנו בעיקר מלקטים שאריות מאז, למעט הבלחות של כוכבי פופ עכשוויים, כמו ריהאנה ואולי גם ג'סטין טימברלייק שאמור להגיע בקיץ. אבל אלה טפטופים. זו תוצאה שנובעת גם מבעיות אובייקטיביות של ישראל בתור יעד לגמרי לא פשוט במסגרת סיבובי הופעות, אבל גם ממגמה עולמית.

בכל רחבי תבל מופעי הפארק הגדולים שייכים לאמני עבר בעלי רפרטואר מפואר מספיק כדי להפוך אותם לסחורה חמה, כזו שמצדיקה את הכרטיסים היקרים. יש מעט מאוד אמנים בני 30 ומטה שמקיימים סיבובי הופעות בין-לאומיים גדולים באצטדיונים (היפוך המגמה שהחלה בשנות ה-60, שבה עיקר הקהל במופעים כאלה היה צעיר. ע"ע וודסטוק).

למה זה קורה? שילוב של הרבה אלמנטים. גסיסתו של הרוקנרול כז'אנר פופולרי (והרי מופעי הענק בנויים על רוק); מהפכת האינטרנט, שמצד אחד הפכה את המוזיקה לנגישה מאוד, ומצד שני מקשה מאוד על שימור המעמד של כוכב המושך קהלים רחבים לאורך זמן; הכרסום המתמשך בכיסו של מעמד הביניים בכל העולם המערבי – עיקר הפוטנציאל לרכישת כרטיסים למופעי פארק; והתחושה הכללית שמרבית המהפכות המוזיקליות הגדולות כבר מאחורינו, והפיכתה של המוזיקה מאלמנט חיוני, דתיכמעט, לעוד סוג של מוצר צריכה. וכשהדת מתנפצת, מתנפצים גם היכליה. ובראשם – מופעי האצטדיון הגדולים.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

תגובה אחת

  1. או שבעוד 20 שנה פתאום ניזכר בזמרים של היום
    אני אישית חושב שהאפשרות הראשונה הי5א הנכונה
    אין היום כוכבי על

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונת דוד

הענקים

חמשיר על מנהיגים ומהלכיהם