ימים שהיו ואינם

ההצגה "כנרת כנרת" בתיאטרון החאן
מתוך ההצגה "כנרת כנרת" צילום: יעל אילן

כדי לגוון נהפוך את סדר הדברים הסטנדרטי ונתחיל ממה שנהוג להציג בסיכום. אני בהחלט ממליץ לגולשים ללכת ולצפות בהצגה "כנרת כנרת" של תיאטרון החאן, שהחלה כעת לבקר גם בתל אביב. לא מכבר סיפרתי לכם כיצד החזירה אותי ההצגה יחזקאל של החאן לאולם התיאטרון אחרי היעדרות של שנים רבות. והנה פעם נוספת אני בהצגה של תיאטרון זה ועומד בהחלטתי להמשיך, לפחות בינתיים. זוהי ההוכחה הטובה ביותר לכך שנהניתי.

המחזה עוסק בקבוצת חלוצים סגפנית שבאה ארצה מתוך ציונות צרופה, לכאורה מונעת מאידאולוגיה המגמדת כל דבר אחר. אולם מסתבר כי גם במצבים שכאלה קיים האינדיבידואל. הדבר בא לידי ביטוי קודם כול ביצרים הראשוניים שבינו לבינה. וכך רומז המחזה בקיצור מודגש ומכוון על אירוע טראומטי שפקד את הקבוצה הכל כך קטנה ואינטימית – מותו של אחד הקודקודים במשולש רומנטי קלאסי. ועוד בנסיבות קשות.

בעיני, חִנו הגדול של המחזה נעוץ בשילוב הסגנונות שהוא רוקח. כפי שכתב בזמנו נתן אלתרמן עצמו על מחזהו הנדון: "דראמה, קומדיה, מחזה לירי, מחזה-הווי, מחזה היסטורי…" השירים, קולות הרקע, הדקלומים והטקסט שהוגשו בצורה קופצנית וקולחת גרמו לזמן לחלוף חיש מהר. הצופים יוצאים בהרגשה שקיבלו תמורה על התשלום ועל הטרחה. רמת המשחק ככלל טובה, וברוח הקולקטיביות השורה על המחזה לא אחלק ציונים אישיים לשחקנים. התפאורה מינימליסטית מידי לטעמי. אבל ככה זה כנראה בכפוף למסגרת התקציבית ובהתחשב בעובדה שהמחזה צריך להיות מוצג גם באולמות שאינם שיא השכלול מאחורי הקלעים.

הבעיה המרכזית בהצגה היא עיסוקה בימים שהיו ואינם. הם גם לא ישובו לעולם. מדובר במחזה שכתב נתן אלתרמן לפני כחמישים שנים, על תקופה של חמישים שנים קודם לכן. כלומר מדובר באווירה ובנושא מלפני מאה שנים! השפה, המאורעות והערכים שבמרכז המחזה כלל אינם מוכרים לרוב רובו של הציבור הישראלי הנוכחי. לך תסביר למישהו ממשועבדי הפייסבוק כי כאשר מישהו בחבורת החלוצים שחייה חיי עוני מרודים המלווים בעבודת פרך סיזיפית, מתלונן שלא מספיק קשה, יכול להיות שהוא מתכוון ברצינות.

כבר הבהרתי בכל מיני מאמרים כי הקהל של מופעי התרבות הקלאסיים במדינת ישראל הולך ומזדקן. בהצגה האמורה נשבר השיא, השיא האישי שלי לפחות. חרף גילי המופלג הרגשתי מעט לא נוח. הייתי צעיר מידי יחסית לכלל האוכלוסייה. אומה ללא תרבות עמוקה בעלת שורשים עמוקים להיסטוריה לא תישאר אומה. חייבים להביא את הצעירים גם לתיאטרון.

לצופים הפוטנציאליים אני ממליץ ללכת להצגה. חלקם אפילו יצאו ממנה עם חיוך קל, כמו חלק לא מבוטל מצופי ההצגה שבה נכחתי. חיוך שלא בטוח שקל להסבירו על רקע הטרגדיה שמרחפת מעל האירועים, גם אם איננה נוכחת בהם. לשר החינוך ולשרת התרבות אני ממליץ להשקיע הרבה יותר בהכנת הנוער להתמודדות עם תרבות מסוג זה, ובתמרוץ התיאטראות להפיק מחזות על נושאים ותקופות שכאלה.

בימוי: שיר גולדברג|עריכה: שחר פנקס|תפאורה: אדם קלר|תלבושות: עפרה קונפינו|תאורה:רוני כהן|מסכות:אמירה פנקס

שחקנים:ניר רון, יואב היימן, גיא גורביץ', יהויכין פרידלנדר, אריאל וולף, איתי שור-זרח, אדי אלתרמן, כרמית מסילתי, נטלי אליעזרוב, ארז שפריר, אודליה מורה-מטלון

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

3 תגובות

  1. אבל אתה מתייחס לכל מיני דברים חיצוניים מעבר להצגה ולאולם וזה מעניין

  2. בחיים לא ראיתי את התאטרון הזה.
    אולי נלך.
    יש כרטיסי סטודנט?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

פשיטת רגל

נתון מחריד ומבשר רע בנוגע לילדינו