מרכזיות המכנים המשותפים

על המשבר בין האמנים לבין שרת התרבות
תמונה של אלטמן
ד"ר דוד אלטמן ז"ל

הסכסוך הראשון בתולדות האנושות היה על מידת התרומה לעולם, ועל ההערכה הניתנת בשל תרומה זו. היה זה סכסוכם הטרגי של האחים קין והבל, בניו של האדם הראשון, שסיפור חייהם ומותם הופיע בספר בראשית. הסכסוך התחיל לאחר שהוכרה תרומתו של הבל, ואילו תרומתו של קין לא הותירה את הרושם הראוי. הדבר הביא את קין לאמירות קשות, ובסופו של דבר למעשה הרצח הראשון הידוע באנושות.

מסתבר שכבר בראשית הדרך הובהר לנו כי הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות, וכי הקנאה וחוסר הסובלנות מאיימים על האנושות כולה, ועל האנושיות של כל אחד ואחת מאיתנו. משבר האמנים דומה גם הוא לסכסוך שמתיימר להיות אידאולוגי, תוך שמירה על קדושת חופש הדיבור וכבוד האדם וחירותו. אולם בסופו של דבר הוויכוחים מתדרדרים לשפל שאין כמוהו, והמרחק משם לאלימות קצר בהרבה מהנראה לנו. זאת לאור פרספקטיבת הדורות אשר הוכיחה את כוחה ההרסני של שנאת החינם. הנורא בסכסוך זה הוא שכל צד רואה עצמו כנציג הצדק, כנציג האמת, כנציג הטוב נגד הרע, כבן האור המתמודד עם בני החושך, ומסתבר שהמדברים גבוהה-גבוהה הם מי שמביאים לפיצול, לחוסר ההתחשבות, לזלזול ההדדי, ובסופו של דבר לתיעוב שאי אפשר למעשה להתגבר עליו.

נושא התרבות במדינת ישראל הופקד בידיה של שרה, שנבחרה לתפקידה על פי דרך הדמוקרטיה הפוליטית במדינת ישראל. החברה חייבת לקבל את העובדה שהשלטון הנבחר ממנה את השר, והשר חייב לדעת כי הוא המייצג את השלטון אל מול עם, והוא נציגו של העם מול הממשלה. שני הצדדים חייבים לגלות תכונות חדשות, להיות קשובים, להיות נבונים, ללוות זה את זה בהדדיות בדרך החתחתים, אפילו אם לפעמים הדבר מלווה באי הבנות, באי הסכמות ובדעות שונות.

ההיסטוריה היהודית מציבה מחלוקות קשות במלוא חומרתן, ומראה כיצד בסופו של דבר הוכרעו מחלוקות אלה באמצעות קבלת הדין וקבלת הסמכות. בתקופה זו קיים ערעור כבד ברחבי העולם על דמותנו המוסרית ועל החוקיות והלגיטימיות שלנו כאומה, כבני מולדת וכתושבי המדינה הזו על איכויותיה ועל האידאולוגיה שעל פיה נבנתה. בתקופות כאלה ובכלל הנשק החשוב ביותר שלנו, המשמש גם כבסיס לטוהר הנשק שלנו, נמצא באחדותנו. אחדות זו מחייבת כל צד לפתח רגישות לצד השני, לראות אותו, להבין את רגישויותיו, את מקורותיו, את טעויותיו ואת אמיתותיו. כל זאת תוך בחינה זהירה של כל אחד ואחת מאתנו בנוגע לאמת הפנימית, ההתנהגותית והחברתית שלו עצמו.

רק חברה הרואה כל אחד ואחד מפרטיה כחלק מתוך השלם, יכולה לשרוד בתנאים קשים אלה. האומה שלנו עברה ניסיונות קשים כל כך ורבים כל כך, חוותה את אי הצדק הנוראי ביותר ובעקבות כך הפכה לאומה שטרם התאוששה מתלותה – רק הבנה כזאת תביא אותנו קודם כל לראיית האחר הפנימית שלנו, ולאחר מכן לראיית האחר שמעבר לגבולנו, ותאפשר לנו להכיר את עצמנו, את אחינו ואת זולתנו. זהו הצעד הראשון לבניית המכנים המשותפים שבלעדיהם לא תיכון שום חברה נורמלית המסוגלת להתמודד עם היום-יום הקשה העוטף אותה. זוהי זכות וחובה המוטלת עלינו, ויפה שעה אחת קודם.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

4 תגובות

  1. גם בין ישראלי חרדי ובן שבט בהימלאיה י מן המשותף. השאלה כמה משותף.אני חושש שיש פחות ופחות מהמשותף בין הקבוצות הפנימיות בישראל וזה מחמירץ

  2. ד"ר אלטמן, נשיא המדינה חושב כך והביע דעתו בפומבי.
    חייבים לקדם את הדעה הזאת
    אני מקווה שתצליחו.

  3. חילונים, דתיים, חרדים וערבים איזה מכנים משותפים אתה רואה בניהם? כל עוד החילונים הובילו הרי שהם יצרו את הגישור בהיותם נאורים וכך יכלו להכיל את ההבדלים. אולם לא רק שהחילונים הולכים ומצטמקים בפרופורציה, הרי שלצד האינטליגנציה יש יותר ויותר ערסים. חלק מהחילונים הם אנשי שמאל וחלק ימין. כך שהחילונים מפסיקים לשמש את הפלטפורמה המשותפת ואין מי שיחליף אותם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך