המלחין שאנחנו רק חושבים שאנחנו מחרימים

ריכארד ואגנר בלתי ניתן להחרמה
ד"ר עמית ויינר

אני זוכר היטב את הפעם הראשונה. זה היה כמו לשתות קפה בגיל 14, כמו לראות משחק של המונדיאל בלילה כשהייתי ילד, בלי שההורים מרשים. זה היה לטעום את הדבר האסור! כך הייתה עבורי הפעם הראשונה ששמעתי את המוסיקה של ואגנר.

המאמר הזה אינו עוד מאמר על החרם על ואגנר. החרם על ואגנר הוא נושא לעוס כל כך, שבטח כבר עייפתם מלקרוא עליו. המאמר הזה הוא על המוסיקה עצמה של ואגנר, ועל הניסיון שלנו כאן בישראל להחרים אותה. נתחיל מלב הבעיה: ואגנר לא היה עוד מלחין זניח בתולדות המוסיקה. אילו זה היה המצב, אילו ואגנר היה למשל אנטוניו סליירי או לואיס שפור (לואיס מי?), או למשל ז'אן בפטיסט ואנהאל, מלחין קלאסי שדווקא כתב לא פחות מ-51 סימפוניות! האם מישהו מכם שמע אי פעם את אחת הסימפוניות של אותו ואנהאל? אולי בעצם אנחנו מחרימים כאן בארץ את המוסיקה של ואנהאל בלי שידענו זאת?

כאן לב הבעיה, אם כן. ואגנר לא היה עוד מלחין שולי, מישהו שההיסטוריה והצנזורה הבלתי מתפשרת שלה היו מוחקות אותו בכל מקרה. ואגנר הוא אחד מגדולי המלחינים בתולדות המוסיקה הקלאסית. ולכן בעצם כל כך קשה להחרים אותו. זאת גם הסיבה שהנושא הזה, החרם על ואגנר, עולה בכל פעם מחדש לדיון ציבורי בכזאת סערת רגשות. אם נחזור רגע לאותו ואנהאל, למישהו  אכפת אם במקרה גם הוא היה אנטישמי, או כל סיבה אחרת שבגינה אנחנו מחרימים את ואגנר בארץ?

כל מי שאי פעם שמע ואגנר, ולא רק את דהרת הוולקירות המפורסמת מתוך הסרט "אפוקליפסה עכשיו", יודע שואגנר הוא כמו יין חריף, כמו ויסקי איכותי משכר ומשקר במיוחד. ואגנר משתלט לך על החושים ותופס אותך בלי יכולת לזוז. כך זה עבורי, בכל פעם שאני נכנס שוב אל תוך עולמו של המלחין הענק הזה.

ובכל זאת, בארץ אנחנו מחרימים אותו. או לפחות חושבים שאנחנו מחרימים אותו. למה חושבים? כי ואגנר הוא כמו מלח. אתם יודעים, בכל כמה חודשים מגיע מחקר חדש על מלח ועל הנזקים שהוא גורם לבריאות. ואז מגיעה ההמלצה למעט בצריכת מלח במזון שלנו. אבל הרי כמה שלא ננסה להפחית בצריכתו, מלח ונתרן יש בכל מזון שאנחנו קונים, אפילו בפירות ובירקות. אפילו במים שאנחנו שותים.

גם ואגנר נמצא כאן בכל עת. נניח שחשקה נפשכם לראות אחד מסרטי שר הטבעות. למעשה מה שאתם רואים הוא סיפור של טולקין שהושפע מ"טבעת הניבלונג" של ואגנר. ובכלל, כל רעיון הקולנוע והמולטימדיה הושפע מרעיון "יצירת האמנות הכוללת" של ואגנר. אם אתם שומעים מוסיקה של הווארד שור, דעו כי מלחין זה הושפע מאוד מרעיון הלייטמוטיב (המוטיב המנחה) של ואגנר, ולא רק הוא, כל המוסיקה של הוליווד החל מראשית דרכה הושפעה מואגנר.

נניח שהחלטתם לא ללכת לקולנוע, אלא לאולם הקונצרטים, לשמוע סימפוניה של מאהלר למשל. מאהלר הושפע מאוד מואגנר, ולמעשה ניסה להעביר את כל מה שואגנר עשה מעל בימת האופרה, אל אולם הקונצרטים.

"די!" יהיה מי שיגיד, "אלך לאופרה של פוצ'יני, כך אצליח להימלט מאותו ואגנר שרודף אחריי לכל מקום!" ידידיי, פוצ'יני לא היה כותב כפי שכתב לולא הכיר את ואגנר. ולא רק זה – בית האופרה המודרני עצמו, עם ה"בור" המפורסם שבו יושבת התזמורת נסתרת מעיני הקהל, גם הוא המצאה של ואגנר. ואפילו אם תחליטו לשמוע מוסיקה מודרנית, משהו מהמאה העשרים, עדיין תשמעו את השפעתו של ואגנר, שכן הוא השפיע על כל מלחין ומלחין במאה העשרים.

לכן ואגנר הוא כמו מלח (על הפצעים). גם אם נחרים אותו, גם אם נוריד קצת מהכמות שאנחנו שמים ממנו בסלט, הוא עדיין יימצא שם בכל עולם התרבות של ימינו. הוא בוודאי מחייך בציניות על הניסיונות להחרים אותו, בעודו מחכה לנו בכל פינה של עולם התרבות של ימינו.

ריכארד ואגנר  צילום: Franz Hanfstaengl commons.wikimedia.org
ריכארד ואגנר
צילום: Franz Hanfstaengl
commons.wikimedia.org

**

בסרטון שלהלן הקטע המפורסם ביותר של ואגנר – דהרת הוולקירות – בביצוע התזמורת הפילהרמונית של ברלין, בניצוחו של דניאל בארנבוים: https://www.youtube.com/watch?v=P73Z6291Pt8

**

ד"ר עמית ויינר – מלחין, פסנתרן ומרצה מבוקש בתחום המוסיקה הקלאסית לקהל הרחב. חבר סגל ההוראה הבכיר באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, מלחין ומופיע כפסנתרן בקונצרטים בארץ ובחו"ל.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. YEAH!!!!!!!!
    תודה!!!
    מולטי-יהההההההההההה!!!
    סבא-וגנר היה גאה!

    (ותודה שהכרת לי את ונהאל!)
    יסמן

  2. שמעתי שפותחים מכון לגמילה למכורים לסם הואנגרי. משמיעים את דהרת ואלקירות בלופ במשך שבוע, אחר כך שלושה שבועות רק רביעיות של היידן והמחלה חלפה לה כלא הייתה.

  3. מסכימה שתרומתו של ווגנר להיסטוריה של המוסיקה המערבית והשפעתו על מלחינים מאז ועד היום לא תסולא בפז. השראתו מהדהדת גם במאה ה21. מסכימה גם שהחרם עליו תמוה לאור העובדה שמלחינים, מנצחים ואנשי מוסיקה אחרים אנטישמיים לא פחות אינם מוחרמים כלל ועיקר; עם זאת, יש לזכור שדורות שלמים משושלת ווגנר היו ונשארו שונאי יהודים בדמם וריכרד אמנם לא חי בתקופתו של היטלר אך ממשיכיו תמכו תמיכה מובהקת בנאצים ותרמו בעקיפין במימון המכונה המרושעת.
    בנוסף אפשר להגדיר זאת כך – המוסיקה של ווגנר היתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ושמשה מעין לייט מוטיב של מושא עליונות הגזע הנבחר…ויוצאי אירופה בשנות החמישים בישראל היו הם ממייסדי קול המוסיקה ומבאי אולמות הקונצרטים החל בפילהרמונית וכלה בתזמורת רשות השידור ,אנשים אלה – נפלטי המחנות שראו את קרוביהם צועדים למוות לצלילי ווגנר נשאו את הצלקת הזו כל החיים.
    לאניות דעתי, יש לתת לדור הזה לעבור מן העולם וכשזה יקרה ״סוגיית ווגנר״ לא תהיה רלוונטית יותר ותיפתח מעצמה.

    1. צודק בהחלט.
      המאמר כלל אינו מקל ראש בנושא השואה, נהפוך הוא – הוא מנסה להראות צד אחר של המשוואה אשר אוסרת על ביצוע יצירותיו של ואגנר בארץ.

      אם כבר, הרי שמי שמשתמש בבושם של הוגו בוס, או נוסע בפולקסווגן או מרצדס, משתמש במכשירי חשמל של סימנס, או לא מחרים את מוצריהם של פורד, bmw, בכשטיין, ibm והרשימה עוד ארוכה ארוכה- מקל הוא ראש בשואה.

      ואגנר? הוא גם כך נמצא בכל מקום…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

מייצג כסאות

רות הישראלית

תובנות אקטואליות מקריאה ישראלית במגילת רות

מהי שחיתות?

הגיגים על מה שמתרחש אצלנו בצמרת ההנהגה

מדביר מועך חרק

הדברת נמלים

למה כדאי לעשות את זה בצורה מקצועית?