הטראומה חיה לנצח

*הערה: ספוילר בסופו של המאמר

"זה לא הים אשר בינינו / זה לא התהום אשר בינינו / זה לא הזמן אשר בינינו / זה אנו שנינו אשר בינינו" – מילותיה של לאה גולדברג מתוך השיר "זה לא הים" מהדהדות בעוצמה לאורכה של ההצגה "קיר הזכוכית". כפי שסיכמה השחקנית אורנה רוטברג בערב הפרמיירה, "כל ספינה צריכה רב חובל, והקברניט שלנו הוא אלדר גוהר גרויסמן". אל העבודה הרגישה של הבמאי גוהר גרויסמן ושל המחזאי אורן יעקובי אשוב בהמשך, אך תחילה אציג את הדרמה המשפחתית שעומדת בלב היצירה.

שנתיים וחצי כואבות של נתק עברו על ויקי ועל בתה חיה. הבת נסעה לברלין להגשים את חלומה כרקדנית בלט, ושם הקריירה שלה נסקה. אולם האם – בת הדור השני לשואה – לא סלחה לה על בחירתה זו. הקשר הרופף ביניהן מתקיים בעיקר באמצעות נצח, הבן והאח. הוא המפייס, המתמרן ובעיקר המתקרבן.

יום אחד, ללא כל התראה, מופיעה ויקי בברלין. בידיה כד ובתוכו האפר של אביה, ניצול המחנות. היא מבקשת לפזר את האפר בהר הניצולים כדי לממש את צוואתו. המפגש הטעון עם בתה יעורר את כל השדים המשפחתיים, ינגוס ברקמה העדינה של האינטימיות והעבר, וייאלץ אותן להתמודד עם הפערים הרגשיים שהעמיקו ביניהן.

קיר הזכוכית שניצב על הבמה – וזה המקום לשבח את מעצבת התפאורה שני טור שמיקמה אותו במרכז, העניקה לו נפח התבוננות מוחשי, ובה בעת הפכה אותו לאובייקט שקוף ובלתי מובחן – הוא בבחינת סימבול למחול השדים ולקושי של שתי הגיבורות לחדור זו לעולמה של זו. ברלין, כעיר וכמושג, כמקום של החופש המיוחל ומנגד כמרחב המגלם זיכרון מפלצתי מהימים הנוראיים ההם היא המוטיב המרכזי של המחזה. יעקובי וגוהר גרויסמן מנכיחים את העיר כמעט בכל סצנה, ומציגים את שלל המשמעויות שהיא מבטאת עבור כל אחת מהדמויות, ואת האופן שבו היא מפרה את האיזון הנפשי שלהן. מלאכת הכתיבה והבימוי ראויות להערכה רבה: היא לא לופתת, לא מצליפה או מחנכת, אלא מעניקה כר נרחב לפרשנות, משלבת חוש הומור, וגם מציעה שיעור בהתבוננות אישית, משפחתית וחומלת.

בחינה של שמות הילדים, "חיה" ו"נצח", מראה כיצד הם מגלמים בעל כורחם את סינדרום שלושת הדורות: הדור הראשון הנושא את הנגיעה האימתנית של השואה; הדור השני שחווה שתיקות מעיקות המלוות בשכבות של פצעים וחבישות; והדור השלישי, שמבקש לפרוק עול ומשתוקק להשתחרר מחבלי השעבוד של הזיכרונות והאיסורים הנוקשים.

יופייה של ההצגה טמון באנסמבל המדויק והמקצועי שלה. לצד בני המשפחה, מופיעים גם אוראל לוי בתפקיד אנה הכרטיסנית הגרמנייה, ורוברט הניג בתפקיד יוזף, מנהל המחנה הגרמני. שניהם מייצרים אתנחתא קומית במקצת אל מול האינטנסיביות המטורללת "ויקי-חיה-נצח". הניג מפליא לגלם דמות של איש שחי שנים רבות בישראל, והתוודע לעם היהודי ולמדינה המורכבת. לצד הרשמיות וההחלטיות הפורמלית שלו, השהות במדינת היהודים העניקה לו ערך מוסף של חוצפה ישראלית. הפתרון שהוא רוקח בסיום המחזה הוא פועל יוצא של זהות ישראלית אותנטית – קומבינה אנושית המביסה את הביורוקרטיה הזדונית.

דאלי שכנאי נכנס בקלילות לנעליו של האח הצעיר נצח. על פניו הוא מצטייר כבחור קל דעת, ללא כל שאיפות או יומרות, שהמעמסה שהונחה על כתפיו – הגשר המפייס כאמור – אינה לרוחו, אך הוא ניחן ברגישות ובאהבה למשפחתו.

הגר אנגל בתפקיד חיה מציגה דמות תוססת, מלאת יצרים, ציניות ודעתנות. היא מחציפה פנים לסובבים אותה, אומרת את כל שעל ליבה, ונכונה לקרב מול אִמה. משחקה של אנגל משכנע ונוגע ללב, וממחיש שגם כשהיא שם בניכר היא מצויה בקונפליקט כואב מול השבר ש"חוללה".

אורנה רוטברג, שמפליאה לעצב את דמותה של ויקי, מעניקה לה חספוס, כאב ובעיקר השלמה מציאותית עם נסיבות חייה. "ככה לימדו אותי לאהוב, וזה מה שאני יודעת" – היא מטיחה בבתה, בעוד סבב של עימות.

השואה אומנם מרחפת ברקע, אך אין צורך בהכשרה פסיכולוגית על מנת להבין כי בראש ובראשונה זה מחזה על פערי הדורות, על חוסר ההקשבה, ועל הקתרזיס שמשייף את הקצוות. "כל ספינה צריכה רב חובל", כפי שציינתי בתחילת המאמר, ואכן בתום השעה וחצי המענגות והמרתקות של צפייה בהצגה, ולאחר ימים אחדים שבהם הדמויות מתגבשות זו עם זו בברלין הרחוקה, דומה כי הגה הקברניט מוענק לבסוף לוויקי. בכוחותיה המחודשים היא תגשים את צוואתו ובקשתו האחרונה של אביה, ואגב כך גם תאחד את שיירי משפחתה תוך ניפוץ קיר הזכוכית וציפייה אופטימית לדור הרביעי.