רגעים של התעלות

המאמר כבר היה מוכן להישלח לעריכה, אלא שאז, בבוקר יום א' 8 בפברואר, התבשרנו על פטירתו של מתי כספי. ענק תרבות, זמר, מלחין בחסד ויוצר מחונן שליווה את ישראל במשך עשורים שלמים. ברגע אחד הציף אותי זיכרון מתבקש: יום כיפור, הרים סביב, ובמרכזה של תלולית עפר ניצב כספי לצידו של אומן יהודי קנדי, שהגיע מהניכר לביקור הזדהות, מופיע בפני חיילים שייתכן שעבור חלקם, למרבה הצער, היו אלו הצלילים האחרונים ששמעו.

בזיקה כמעט פלאית לאותו זיכרון, תיאטרון תמונע מעלה בימים אלו מופע מחווה בשם "לאונרד", המוקדש ליצירתו של לאונרד כהן – האיש והמילה הכתובה, האיש והפואמות הרבודות, האיש והמנגינה המופשטת ועם זאת כה מיטיבה להתנסח בבהירות, ולהתמקם בנפשותיהם של מיליוני מעריצים במשך שישה עשורים.

כהן הוא ללא ספק גדול יותר מסך כל עיסוקיו – זמר, משורר, מלחין, סופר – ולמרבה האירוניה זהו המאפיין הוודאי היחידי באישיותו. בהיותו איש הגות מהורהר וחוקר מיוסר, הספק הוא המוטיב המרכזי ביצירותיו. הוא תר, בודק והופך כל פרט הנקרה בדרכו, עד לזיקוקו לכדי שלמות לירית המוגשת לנו במלוא נדיבותו.

נאוה צוקרמן, מייסדת ומנהלת תמונע, ביימה קולאז' שהוא ספק הצגה, ספק מופע, ספק הרצאה –הנוטל אותנו למסע מרתק בתחנות חייו של האומן. באמצעות השחקן גיל אלון, שמפליא להמחיש את דמותו החידתית, היא מבקשת (אולי לשווא?) לפענח אותו. אלון, בחליפה ובעניבה, כובע לראשו, נראה ונשמע כדיוקן חי של המשורר. דמותו כמו נטמעת בהדי הזיכרונות מלאונרד כהן האהוב, הליכתו מדודה, קולו סדוק ושירתו מכשפת. אלון, שגם תרגם את השירים לעברית, פונה אל הקהל בתום השירה, וגם כאן נחשף רובד נוסף של ספק: מודעות עצמית למסע המרשים שעבר, אל מול הצורך באישור הנוסף, הנכסף, כשמחיאות הכפיים עבורו – ועבור לאונרד שלו – הן ההוכחה לכך שמסריו נקלטו, ויופיין של מילותיו נצרבו בנפש הקהל.

מלווה בשתי זמרות ונגניות – גל פאר כסוזאן ואנה בנימין כמריאן – אלון/ לאונרד חש בבית. שתי הנשים הצעירות מהדהדות את מושא תשוקותיו המוכר. שני השירים שנקשרו בשמותיהן "סוזאן" ו"שלום מריאן", מעמתים את הזמר עם עברו, עם גלי ההחמצה וגם – אין להכחיש – עם העינוי שהסב לשתיהן, במערכות יחסים לפותות בסימביוזה של אהבה סוערת וצורך לאמלל.

דומה כי צוקרמן אינה רוצה ואינה יכולה לחמול על גיבורה; הטקסטים שהיא שותלת בפיו – שחדי ההבחנה יזהו בהם את מילותיו המקוריות של כהן עצמו – הם כתב האשמה לגורלו. יש כאן רצון נואש בצלילה ובהתחקות אחר ילדותו, חיפוש בלתי נדלה, הכאה בוגרת על חטא, וכמיהה נואשת למחילה. לא פעם נדמה היה האולם הקטן ברחוב שונצינו בתל אביב כחבר מושבעים עבור לאונרד, יותר מאשר קהל מעריצים. מבנה אישיותו המסועף כמו זקוק לקתרזיס המיוחל, והחזרה ללהיטים הם ההפוגה בין הקרבות.

"קחי אותי אל קץ האהבה" הוא אחד מרגעי השיא של המופע, כשאינטימיות ופומביות, כשהתכנסות ושחרור באים בו לידי ביטוי. אלון נוסק לגבהים, ממריא עוף, שר, מדבר וזועק, מתיר את האזיקים ויוצא לחופשי. השיא הנוסף מגיע, כמובן, בסוף המופע: האודיסאה הקלאסית "הללויה". הכבלים שמהם השתחרר במהלך השעה וחצי האחרונות שבים ומופיעים בשיר ההמנוני, שהפך כבר מזמן מפזמון לפואמה רליגיוזית השלובה בהתערטלות רוחנית. אלון מתעצם מבית לבית, כשפאר ובנימין מלוות אותו, כמו עוטפות את בדידותו ומניחות לו להתעלות לפורקן המבעבע והבלתי נמנע. נימת התוכחה לא נעלמת משירתו, חשבון הנפש הנוקב נעשה בפעם האלף, וכהן הבוגר – למוד אכזבות ופגיעויות – פורש בפנינו את מניפת חייו כאלגוריה למעשה הבריאה.

הצלילים נותרים לרחף בחלל, בעוד איש זקן, חביב למראה, מחייך ומרצין לסירוגין, סב על עקבותיו אל עבר נקודה דמיונית ומרוחקת. כובד מילותיו מעניק תוקף מוזיקלי לזהותו, לאישיותו, לגרעין האמת הפנימית שנדמה כי אבד אך שב ומתגלה בסערה, מוכיח מהי תהילת עולם נצחית.

הזמר הענק, המלחין בחסד והיוצר המחונן קד קידה אחרונה, פניו חתומות ומאופקות, דמותו האניגמטית לא מתבהרת עד תום, וסאת ייסוריו ממשיכה למלא את נפשו ואת החלל. כמעט כמו מקבילו ובן דמותו הישראלי מתי כספי.