צ'ייקובסקי ויולנטה באופרה

"האופרה 'יולנטה' היא למעשה מהלך פסיכולוגי המוביל אל הנשיות ואל המיניות, אל ההתמודדות והשחרור. ובבמה שלנו, כמו בנפשנו, הלבן והשחור הפכפכים ומורכבים, ומקורו של האור מתעתע" – אלה דבריה של שירית לי וייס, במאית האופרה "יולנטה", יצירתו האחרונה של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, שתעלה לראשונה במהלך החודש הקרוב במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. כמה יופי טמון ביצירה הלירית הזאת, שלמעשה מדברת על מסע נדודים פסיכולוגי, בעוד שהגיבורה חיה בבועת אשליות שניפוצה יחולל גילוי מסעיר עבורה.

יולנטה היא נסיכה עיוורת שכלל אינה מודעת לעיוורונה. היא גדלה בגן מבודד בארמונו של אביה המלך רנה, שמגונן עליה מפני הבלי העולם ומסתיר מפניה במומחיות רבה את ליקוי ראייתה. כה מסור הוא לבתו, כה דאוג ואוהב, עד שאינו רוצה לספר לה על קיומה של הראייה, ובכלל זה על קיומם של צבעים, אורות, ואף את ייחוסה המלכותי הוא נמנע מלגלות לה. יולנטה, אם כן, מאושרת בדרכה, אך התפנית בעלילה מתרחשת עם הגיעו של רופא לארמון. ד"ר איבן-האקיה מזדמן אל הטירה ובפיו בשורה: יש ביכולתו לגרום ליולנטה לראות. אך זה חייב לקרות בתנאי אחד, והוא שהנסיכה תבקש זאת, תשתוקק לכך מרצונה החופשי, ובעצם תתחיל בחיים חדשים עם חוש ראייה וחשיפה למציאות ויזואלית. בד בבד מופיע בארמון האביר וודמון, ועד מהרה השניים מתאהבים זה בזו. עוצמת האהבה מקילה על יולנטה לבחור לראות, לבחור לאהוב ולבחור לחוות לידה מחודשת. היופי שייגלה לעיניה לראשונה יעמיק את איכויותיה, את רסיסי המורכבות והניואנסים האנושיים שחסרו לה כל השנים, והחלק הנוסף בדמות הערך המוסף לצד אהובה יעטפו אותה בריפוי הנפש.

לא יהיה מוגזם לתאר את הפיוטיות השברירית שבסיפור, את העדינות הדרמטית והסוחפת שצ'ייקובסקי לוכד עבורנו. המחבר, עם או מבלי דעת, משרטט במובן מסוים את קורותיו – בשל נטיותיו המיניות המודחקות נאלץ לחיות רוב שנותיו בחטא ההסתרה, עמוק בארון, וחש הזדהות עם עולמה הסגור של הנסיכה הגיבורה שלו. הרמזים העבים להתחבטויותיו – הבדידות, הכיסופים לאהבה, והרצון לפרוץ ולהגשים – הם האורות המהבהבים לאורך השעה וחצי של האופרה, באלגוריה אינטימית רוויית צלילים.

הלברית הופקדה בידי אחיו, ששמו היה מודסט צ'ייקובסקי, בהתבסס על המחזה הדני "בתו של המלך רנה" מאת הנריק הרץ. הבכורה התקיימה בשנת 1892, כשנה לפני מותו. אניי יורנץ, אלכסיי דולגוב, יונוץ פאסקו ואלכסנדר צימבליוק הם מקצת הסולנים שיפזמו לנו בקולותיהם ובמשחקם, עם התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון ומקהלת האופרה הישראלית. שרביט הניצוח יינתן בידיו של דן אטינגר, שחותם במילותיו: "ליצור ולהעלות על הבמה בפעם הראשונה באופרה הישראלית את האופרה האחרונה שהלחין צ'ייקובסקי היא חוויה מיוחדת במינה. … החברה והחיים עימם היא מתמודדת בסיפור אהבה אופראי המגלה לה את האור – כל אלה עטופים בעושר הסימפוני והרגישות כמו גם העוצמה הדרמטית האינסופיים של צ'ייקובסקי."