שובבות יתר

במסגרת סדרת "ג'אז פלוס" הוותיקה במוזיאון תל אביב, התקיימה בימים האחרונים הופעה של שביעיית הג'אז הצרפתית Les Haricots Rouges . ההרכב מופיע כעת על לא מעט במות בארץ, וההופעה היא יוצאת דופן ומיוחדת, גם בקטגוריית מופעי הג'אז בארץ ובעולם.

הלהקה הוותיקה, שהוקמה לפני כ-60 שנים, מביאה סגנון ייחודי ושונה ממה שבדרך כלל רואים באולמות ובמועדונים. ההרכב מתמקד בסגנון הדיקסילנד הישן (הסגנון האהוב עליי אישית), בניגוד לסגנון המאפיין מופעי ג'אז עכשוויים, ושם את הדגש על נגינה ועל אלתור קבוצתיים. הלהקה משלבת בסגנון הדיקסילנד הישן גם מרכיבים של מוזיקה צרפתית פופולרית, וכך נוצר שילוב מעניין ולא שגרתי.

במהלך השנים הייתי במאות מופעי ג'אז בארץ וברחבי תבל, אולם במופע של "שביעיית הדיקסילנד" ישנו מאפיין ייחודי, שבו טרם נתקלתי. הלהקה משלבת באופן מוצהר הומור וסאטירה בביצועים ובין הקטעים. אין בכך כמובן שום פסול. אלא שלדעתי מדובר בהגזמה. על הבמה מתרחשים כל העת מופעי שובבות ילדותית שגבלו מידי פעם גם בהתפרעות מיותרת. למשל: נגן שפושט את חולצתו ומתנועע תוך כדי ליטוף הכרס. החולצה נזרקת בין הנגנים עד שהיא מגיעה לכיסוי עיני המתופף. המתופף משליך בבת אחת עשרות מקלות תיפוף על יתר הנגנים, ואלה משליכים אותם שוב ושוב בין כולם. אחד הנגנים קופץ מן הבמה לאולם ועובר במהירות בין שורת יושבים ארוכה, שנאלצים לקום כדי לאפשר את יציאתו בחזרה לבמה. צווחות רמות בין נגנים בשל מריבה לכאורה. וזוהי רק תחילתה של רשימת תעלולי השובבות.

הרכב הכלים ב"שביעיית הדיקסילנד" כולל: קלרנית, חצוצרה, טרומבון, בנג'ו, פסנתר, בס ותופים. הנגנים הוותיקים הללו מאוד מנוסים ומגלים יכולות נגינה טובות עד גבוהות, יכולות אלתור קבוצתיות, וגם כיחידים. אינני נגד הומור, ואני בעד סגנונות ייחודיים. אולם, לדעתי, מומלץ היה להימנע מהשובבות הזו בכמה מן יצירות, ולשלב יותר ביצועי ג'אז נטו.

לסיכום, למרות הערותיי, נהניתי ושמחתי שבאתי למופע. ולו הן היו מיושמות – הייתי נהנה אף יותר.