עוד חוזר הניגון

חשיפת פרשיות הופכת לחלק מהריקבון

עוד חוזר הניגון, והוא צורם בכל פעם מחדש. אושיה תרבותית/תקשורתית ידועה מואשמת בהתנהגות בעייתית. התקשורת יוצאת מדעתה, מנפקת כותרות ראשיות מפוצצות ומחפשת כל בדל מידע צהבהב. וה"פרשה" – מילה שצברה כאן פופולריות לאחרונה – דוחקת מהכותרות אפילו את האיום האירני. היינו שם עם עמנואל רוזן, כשנחשד בהטרדות מיניות שהתבססו על סיפורים של עשרות נשים מתחום התקשורת; עם שרון גל, גם הוא מאותו ז'אנר, וגם הוא צבר מוניטין מפוקפק במהלך שנים של עבודה בתחום; וכמובן עם אייל גולן, "מלך ישראל" הרשמי, שמערכות היחסים המיניות שלו עם קטינות תועדו בסרטונים ובעדויות לא מעטות. ואני מכיר לפחות עוד שתי "פרשות" המתבשלות כרגע על אש קטנה במעמקי פייסבוק. בקרוב אצלכם.

הסיבה המרכזית לעיסוק התקשורתי המוגבר היא כמובן הסנסציה. הלגיטימיות לחטט בחייו האישיים של ידוען, כשכרוכים בכך פרטים אינטימיים שבזמן הרגיל אסור לגעת בהם. אבל לפרסומים האלה יש ערך מוסף חשוב: הם גורמים, גם אם לא במתכוון, לניהול שיח שנדיר מאוד אצלנו בשנים האחרונות; שיח על אתיקה, על גבולות הכוח והשררה, על טיבם המשחית של כסף והצלחה, ובמילים אחרות – דיון על מוסר.

אלא שבתוך זמן קצר הדיון הזה מפנה את מקומו לטובת מישור אחר בתכלית – זה המשפטי. עורכי דין מוזעקים לאולפני החדשות כדי לנתח את סיכויי ההרשעה, החוק הפלילי מככב לפתע בעיתונים, וכל העיסוק בהתנהגותו של הידוען מצטמצם לשאלה אחת – האם הוא יועמד לדין או לא. גם כאן הדינמיקה חוזרת על עצמה. למשטרה, באופן טבעי, לוקח זמן לחקור. כמה ימים אחרי תחילת החקירה הפרשה יורדת מסדר היום הציבורי, והעורכים ממתינים בשקט ל"המלצות המשטרה/פרקליטות". אם ההחלטה תהיה העמדה לדין, הסיפור ישוב לכותרות, בייחוד כשהסלב הנבוך ייכנס בפעם הראשונה לבית המשפט. ואם הוא יורשע, הוא יוקע לנצח מעולם הבידור הישראלי. עיין ערך חנן גולדבלט. אבל אם יוחלט שלא להעמיד אותו לדין, עבור מרבית הציבור יהיה בכך מבחינת סוף פסוק לפרשה. הסלב זוכה, והוא יכול להמשיך כרגיל בחייו. ואפילו מחוזק מתמיד, אחרי שעבר "רדיפה" תקשורתית, כמו במקרה של אייל גולן.

ואין גרוע מכך. כי לפעמים יש פער עצום בין מה שנתפס כעוולה מוסרית, לבין מה שנכנס לגדר של עבירה פלילית. ולא בהכרח כי העוולה המוסרית "קטנה" יותר. אתה יכול, למשל, להיות מורשע בהעלמת מס לא גדולה או בעבירות תעבורה, ומצד שני לצאת לחופשי כשמדובר בקיום יחסי מין עם קטינות או עם עובדות הסרות למרותך. רק בגלל שבעבירות מין ההרשעה קשה הרבה יותר, היות והן מתבצעות בדרך כלל מאחורי דלתיים סגורות וללא עדים.

התוצאה היא שבמקום שהפרשיות האלה ייצרו את מה שכל כך חשוב שיקרה – סוג של טיהור שפכים הכרחי במקומות אכולי ריקבון, כמו חדרי ההלבשה של המוזיקה המזרחית או מסדרונות הכוח של הערוצים המסחריים – הן הופכות בעצמן לעוד כלי של הריקבון הזה. והסיבה לכך פשוטה וכואבת. איבדנו כאן מזמן את המצפן המוסרי. אין לנו האנשים הנכונים והמצע התרבותי ההכרחי כדי לומר בקול רם וצלול "זה ראוי, זה לא", גם אם האמירה הזו מתנגשת באינטרסים כלכליים ופוליטיים חזקים. ברייטינג, למשל. ובהיעדר כל סמכות מוסרית, מנסים לגלגל את האחריות לפתחה של מערכת שעדיין זוכה כאן ללגיטימציה ולהכרה – המערכת המשפטית. הניסיון הזה גם מייצר דרישות לא הוגנות מהמשטרה ומהפרקליטות, וגם מפספס את העיקר: זמר ידוע המקיים יחסי מין עם קטינות, איש תקשורת מפורסם המטריד ללא הרף עובדות הכפופות לו ועוד ועוד – כולם צריכים להיות מוקעים, בלי שום קשר לשאלה אם מעשיהם נכנסים גם לגדר של עבירה פלילית.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונת דוד

הענקים

חמשיר על מנהיגים ומהלכיהם