טרם שככו רעמי התותחים, עוד לא הספקנו לסגור אחרינו את דלת הממ״ד (עד הסיבוב הבא), וכבר אנו מתיישבים בציפייה ובהתלהבות לחזות במלכת האסקפיזם בכבודה ובעצמה. תחרות האירוויזיון.
מעטות ההזדמנויות שלנו לברוח מתוך מציאות חיינו אל מחוזות אחרים. נסיעות לחו״ל, הופעות נחשבות בפארק הירקון, מסעדות אנינות טעם, צימרים בגליל למביני עניין – כל אלה כרוכים בעלויות גבוהות שהן מעבר ליכולותיו של הישראלי שנאבק יום יום ביוקר המחיה, במצב ביטחוני נפיץ ובשגרת חיים לא קלה. כל אפשרות שנקרית בדרכנו לצאת ממצב קשה זה, אנו נחבקו בחום ונתמסר לתחושת האסקפיזם. האירוויזיון זו הזדמנות נהדרת בשבילנו והיא שווה לכל נפש.
הפסקת האש עדיין לא נכנסה לתוקפה וכבר קיבלנו אישור לא כתוב שלא לצאת לקפלן עם הדגלים. במקום זאת הנפנו דגלים אצלנו בסלון, מחכים להצגה הגדולה מכולן. את השירים אנחנו לא באמת חייבים לשמוע, אבל ההצגה בהחלט חייבת להיראות. התלבושות עולות על כל דמיון. לרגע נדמה שאנו צופים בפרק נשכח מ"משחקי הכס". איזה ספקטקל גרנדיוזי. אש ותמרות עשן. פיצוצים וזיקוקים. אם לא ידענו שזה האירוויזיון, כבר היינו רצים חזרה לממ״ד.
כמובן זה לא מה שהיה פעם, בתחילת השתתפותנו באירוע, אי שם בשנות השבעים של המאה הקודמת. אז הקהל באולם, שהיה מורכב מגברים חנוטים בחליפות ועניבות ובנשים אלגנטיות בשמלות ארוכות, היה מוחא כפיים למנצח התזמורת (כן, פעם תזמורת של ממש ליוותה את הזמרים). אבל כאז כן עכשיו, מה שחשוב באמת זו ההשתתפות של ישראל. כמו שנאמר, אנחנו על המפה.
ההשתתפות של ישראל באירוויזיון נותנת לנו את הלגיטימציה ואת התחושה שאנו חלק ממשפחת העמים. העמים המתורבתים כמובן. אותה תחושה שרצינו בה כל כך. להיות חלק מאירופה. לא עוד סתם מדינה קטנטנה במזרח התיכון של יבשת אסיה, משהו לבנטיני כזה, אלא שייכות לתרבות נעלה. והמועקה שהרגשנו בימים האחרונים מתחלפת בתחושה של גאווה לאומית.
המתנו דרוכים להופעה של השיר שלנו. השירים האחרים לא ממש מעניינים ובכלל לא לטעמנו. את כל הקופה אנחנו שמים על השיר הישראלי. הרי הסקרים מראים שיש לו סיכוי טוב. ואם חלילה נובס בתחרות, תמיד נתלה את האשם באנטישמיות. המתח עולה כאשר כל מדינה מכריזה על הזוכה מבחינתה. אנחנו עוצמים עיניים ומחכים ל"ישראל דוז פואה", והלב מחסיר פעימה.
אחרי ארבע שעות ארוכות ומתישות, אבל בתחושת סיפוק גדולה, אפשר היה לפרוש ולחזור לשגרה. וגם אם לא הגענו לפסגה, תמיד תהיה לנו הזדמנות בשנה הבאה.
10 תגובות
עוד ברומה הבינו את העקרון. תן להמונים לכם ושעשועים. היתר לא מעניין את האנשים.
מאמר נחמד, בהחלט כתוב יפה. תיאורים אתנטיים. זה ממש בסדר. אבל תגידי – מה את רוצה? מה הרציונל?
אין רציונל. זה משהו יותר רגשי, התנהגותי. וכמו שהוספתי וכתבתי אני צופה אדוקה בתחרות.
מרגלית- יפה טענת. אני מראש ויתרתי על הצפיה באירוויזיון , ודוקא האזנתי לדיון שעסק בהשוואה בין נועה קירל ובין אלופת העולם בג'ודו ענבר לניר. אני חושב שנענוני האגן ניצחו..
שכחתי לציין: אני צופה אדוקה ביתרות.
טוב שיש עוד כמה מפלטים קטנים אליהם ניתן להימלט מהטינופת העצובה שאופפת אותנו.
בהחלט
גם באירוויזיון נכנסה הפוליטיקה וההצבעות כמו גם עוד מרכיבים אינם כל כך תמימים
בהחלט מגיעים לנו גם שעות הנאה ,סרטים, הצגות, הופעות וכדומה.
אין סיבה להיות כל הזמן רק חמוצים