כמה חבל

איך שקע מעמדה של המוזיקה החיה
תמונה של גבי
גבי אבדי

מוזיקה מפעילה את אזורי ההנאה במוח האדם. מוזיקה היא מגוונת וכך גם קהל מאזיניה וצרכניה. מוזיקאים הם אלה שיוצרים את המוזיקה והם אלה שבזכות כישרונם מפיצים אותה ברחבי העולם להנאת כולם. בשנות ה-60 וה-70 של המאה קודמת הייתה פריחה יוצאת דופן בעולם המוזיקה, וזאת בזכות המצאת כלי נגינה חדשים, כמו האורגן החשמלי והגיטרות החשמליות. כלים אלה דחקו את הכלים האקוסטיים ואפשרו למוזיקאים לשדרג את נגינתם את הופעתם ובכך להיחשף יותר. כמות הלהקות, ההרכבים והתזמורות הייתה גדולה מאוד, ופרנסה מיליוני מוזיקאים ברחבי העולם. תעשייה זו פרחה והניבה עבודה למפיקים, למועדונים, לחברות תקליטים ולרשתות רדיו וטלוויזיה. מקצוע המוזיקאי, הנגן, היה מקצוע מכובד, יוקרתי ומבוקש שבצידו הכנסה נאותה.

בשנות ה-80 הומצא המחשב, והוא יצר אפשרות של מדמה כלי נגינה. הכלי הראשון היה תיבת הקצב, שהפיקה פולסים חשמליים ובאמצעותם יצרה צלילים שדימו את מערכת התופים על כל מרכיביה. הצלילים היו אמנם סינתטיים, ללא רגש, אך היו מדויקים להפליא. במהרה הועדפו תיבות הקצב על המתופף החי, בזכות העלות הנמוכה שלהן וגם בשל החיסכון בהובלה. הרכבים מוזיקליים החלו להופיע כאשר המתופף נעדר מהבמה.

זמן קצר לאחר מכן גילה המחשב את יכולתו לנגן גם את תפקיד הבס והליווי באקורדים, בזכות פונקציה שנקראה OFC – אקורד באצבע אחת. בלחיצה על מקלדת האורגן או הסינתיסייזר אפשר היה לקבל שילוב של נגן בס ומלווה גם יחד. עד מהרה גם נגנים אלה נעדרו מהבמה. עם הקידמה ניתן היה להקליט מראש ליווי מוזיקלי שכלל את כל הכלים במקצבים מדויקים ובליווי תואם, והמכלול הזה זכה לכינוי "פלייבק". זמר מוכשר היה מגיע עם המחשב, מחבר אותו למערכת ההגברה, וכך היה מופיע מול הקהל בשירה ובליווי מוזיקלי נהדר, בזמן שהקהל היה עסוק בלעיסת המזון ובשיחות חולין, מבלי לשים לב שאת המוזיקה המסיבה לו הנאה מספק המחשב.

לנוכח מצב זה מיליוני מוזיקאים בעולם נשארו לשבת בבית, מצפים לטלפון ממפיק או ממזמין עבודה כדי להגיע לנגן ולהתפרנס. בשל חוסר הביקוש, הערך האיכותי והכישרון איבדו ממשקלם. מוזיקאים נטשו את המקצוע וחיפשו להם מקורות פרנסה אחרים, והשפל הפך לעובדה קיימת. אותה אמא דאגנית שרצתה כל כך שבנה או בתה ילמדו לנגן על כלי כלשהו, נטשה את הרעיון וניתבה את חינוך ילדיה למשהו מהותי יותר שממנו ניתן יהיה להתפרנס.

דוגמה לפשיטת הרגל המוסרית של הענף הן אוניות הקרוזים. בזמנו כש"צים" הייתה חברת ספנות לקרוזים, על כל אונייה כזו היו בין שניים לשלושה צוותי מוזיקה של נגנים בוגרי קונסרבטוריונים יוקרתיים. נגינתם במועדוני האונייה הייתה שם דבר. מוזיקאים אלה זכו ליחס של קצינים והיו רשאים לאכול בחדר האוכל עם האורחים. מבחינת האורחים הם נחשבו לסלבריטאים. היום באוניות הקרוזים המפוארים אמנם קיימים צוותי מוזיקה, שגם הם מוכשרים מאוד, אך מעמדם שונה בתכלית. בהפלגה שבה השתתפתי ניסיתי לפתח שיחה עם נגני הלהקות כקולגה ונתקלתי ביחס קר. התברר לי כי הוראה מפורשת של מנהלי האונייה מחייבת את המוזיקאים לנתק מגע מהאורחים ולחזור אל חדריהם במרתפי האונייה בגמר ההופעה. זה צבט את ליבי. מקצוע יוקרתי ואצילי כל כך הפך למשהו זניח ועלוב.

נכון להיום קיימים ברחבי ארצנו לא מעט מועדונים שמעמידים במה עם ציוד הגברה ואיש סאונד לרשות להקות והרכבים שמעוניינים להופיע. לכאורה זה נשמע נהדר ומראה כיוון של שיפור. אך מסתבר שהמועדונים האלה כלל אינם משלמים להרכבים. אלה מופיעים חינם אין כסף, ולפעמים, באופן חריג, הם מקבלים שתייה וסלט על חשבון הבית. את כל ההכנות, כגון חזרות, כלי נגינה אישיים, הגעה לבאלאנס שעתיים לפני המופע וכן הלאה, המוזיקאים מבצעים על חשבונם. יש גם מועדון שבו אחד הנגנים עובר בין הקהל עם כובע ומבקש "משהו ללהקה". המפיקים גילו את השאיפה של המוזיקאים לנגן ולהופיע ומנצלים זאת לטובת הכנסתם שלהם.

כמה קל לשווק מועדון שבו מובטחת הופעה חיה של הרכב, הקהל מגיע ומשלם ברוחב לב עבור הכיבוד, השתייה והמקום, אך אגורה מהתקבול הזה לא מנותבת לאלה שהביאו את הקהל. לדעתי מדובר בחוצפה שאין כדוגמתה. בזמנו הוקם ארגון הנגנים הארצי, ששם למטרה לשמור על האינטרסים של המוזיקאים, אך הארגון לא הצליח לאכוף את מטרתו ולמעשה הוא נמר של נייר. הבעיה קיימת גם במופעים הגדולים של האמנים המפורסמים. שם הסודיות היא שם דבר. אף נגן אינו יודע מה השכר שעמיתו מקבל, וסוד השתיקה הזה מספק למפיק שליטה מוחלטת בהוצאות על הנגנים המלווים את האמן המפורסם.

כותב מאמר זה הוא מוזיקאי שלפני כ-15 שנים הקים ליין מסיבות על טהרת המוזיקה החיה. לא היה על הבמה ולו שבב של מחשב. במהלך תקופה זו פקדו אלפים את המקום כדי ליהנות מהמוזיקה החיה ומהמוזיקאים האמיתיים שניצבו על הבמה. רבים מהם יעידו על התגמול המפרגן שקיבלו בעבור שירותיהם להנאת כולם. ליין מסיבות זה כבר איננו קיים, ובמקומו לא קם ליין מסיבות זהה, צעיר יותר בגיל וברוח. כמה חבל…

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

14 תגובות

  1. גבי אבדי היקר,
    אכן מאמר נוגע ללב. כמי ששימש במשך כתריסר שנים בוועד המנהל של אחד התאטרונים באזור המרכז הבעיה שהעלית מוכרת לי לפחות בחלקה.
    צריך להבין, ואתה כותב על כך באופן מדויק, שהתפתחות ללא תקדים בעולם הדיגיטלי חיסלה או כמעט חיסלה מקצועות מסורתיים. אין כל סיבה
    לכך שבעולם המוזיקה ינהגו אחרת. על כן גם המוזיקאים חייבים לתת לעצמם דין וחשבון כדי לעבור למקורות פרנסה אחרים. אין מכך מנוס.

    1. השבוע הייתי בהופעה "חיה" של פול אנקה בקיסריה. מלא ציפיות הגעתי למקום , (לאחר פקקים מטורפים והליכה אינסופית מהחניה) ובמקום שעל הבמה המכובדת הזו תתייצב תזמורת היאה לאומן בקנה מידה כזה, "הקידמה" העדיפה למזער את התזמורת לשבעה נגנים שניגנו על פליי בק מדהים (שהוקלט באחד האולפנים בארה"ב)…מיליוני שקלים זרמו לקופת ההפקה מארבעת אלפי האנשים ששלמו בכספם, ולמרות זאת העדיפו למזער את ההוצאות על חשבון האיכות המוזיקלית של המוצר שהם הציבו על הבמה הענקית. אותי זה קומם , אכזב ותסכל נוכח אותם אלפים שהריעו לאומן, שרו את שיריו ומעטים הבחינו "בסוד" שלמעשה הם רואים את האומן אך מאזינים לתקליטו.

  2. אין מה לעשות
    דור הולך ודור בא
    העולם משתנה
    לפעמים לטובה, לפעמים לרעה
    איך אמרת,
    כמה חבל

  3. גבי דייקת בדבריך,כאשת מוסיקאי אני עדה לתהליכים האלה שעברו על עולם המוזיקאים, וחבל

  4. גבי יקירי,
    קראתי בעיון את המאמר שכתבת ואני בהחלט מזדהה עם הבעיה שהעלת, אך תרשה לי לציין ראשית שזו בעיה בהרבה מאוד שטחים ומקצועות ושנית אנחנו בעולם שרץ קדימה ומתקדם ובמסלול המרוץ משאיר פה ושם חללים. אין מה לעשות אלא להצטרף לקידמה ולהפנים שזו המגמה הכללית ולא להלחם בה.
    אתה מתאר את ההתפתחות האינסטרומנטלית מגיטרות אקוסטיות לחשמליות, דבר שבכלל נעשה בעיקר על מנת לקבל יותר ווליום במסיבות ריקודים (דבר שמאוד הרגיז את נגני הגיטרות הקלסיות – דומה מאוד למה שקרה לבוב דילן) לאחר מכן ההתפתחות של הקלידים הסינטיסייזרים וכו. אף אחד לא עצר את התקדמותם, נהפוך הוא, מאוד נהנו להשתמש בהם (ראה – השיר בית השמש העולה). בקיצור זו הקידמה וזה הכוון וחייבים לרוץ איתה. בא גם לא נשכח את ההבדל בין מוזיקאים יוצרים ומוזיקאים נגנים שכבר ממש לא מקבלים את הבמה, אבל זה חלק מההתקדמות.
    גבי, דיברנו רבות על הצד הכלכלי של הנגנים ונראה לי שאתה מסרב לקבל זאת. מדוע צריך היום עם הקידמה והמודרניזציה לשלם ללהקה של שבעה נגנים כאשר אתה מקבל תוצאה דומה ולפעמים אף טובה יותר עם תקליטן אחד? זו דילמה של כל בעל מועדון או מישהו שמארגן ארוע.
    אני על מנת ללמוד את המקצוע של תקליטן הוידאו עבדתי שנתיים בחינם במועדון במקום ללכת לקורס וממש לא הרגשתי מנוצל, כי זו דרך העולם.
    לסיכום, אני למדתי בדרך הקשה להצטרף לשינויים ולקידמה, שלפעמים הם מאוד קשים ולא להלחם בה. מאחל לך הצלחה מכל הלב.

  5. לצערי אני נאלץ להסכים עם גבי – מי שלא נראה לעיתים קרובות בטלויזה – שחקן, זמר, סופר או כל אמן אחר – גם אם מוכשר הוא ביותר, ישאר אלמוני וקרוב לודאי לרוב גם תפרן יחסית לכשרונו.
    המפיקים הגדולים מהמרים על הסוסים הכריזמטיים החושפניים והשערוריתיים ביותר ומצמידים להם יח"צ, עיתונאים רלוונטיים וסטייליסטים לא לפני שחתמו על חוזה כוכל… מי שלא רוקד לפי המנגינה יאלץ להצטרף לאיה כורם ושאול צירלין המוכשרים והתמימים… מה שהיה פעם לעולם לא יחזור!

  6. השאלה היא מה ניתן לעשות?
    האם בכלל שינוי מגמה אפשרי?

    1. לשאלתך, התשובה היא לא חד משמעית…שינוי המגמה יתאפשר שהקהל ידרוש לקבל את התמורה המלאה לכספו. כפי שאת תבחיני בהבדל הגדול כצופה בקונצרט קלאסי בהיכל התרבות, אם על הבמה תהיה קבוצה קטנה של נגני קשת ובפועל את תשמעי את היצירה הקלסית המקורית המלאה…כך הקהל צריך לגלות מודעות להופעות של אומן שמלווה עצמו בפליי בק או תזמורת מלאה…אם שלמת את צריכה לקבל תמורה…כך זה בכל תחום בכלל ובמוזיקה בפרט

  7. גבי יקר, שום מחשב לא יחליף אותך ואת להקתך הנהדרת. אני ועוד רבים אוהבים לצפות בכם ולהקשיב לכם וכן לרקוד לצלילי המוזיקה והשירה שלכם.

  8. כאב לזמר והיוצר פז פרל שמקפיד להופיע בהרכב נגנים מלא ואף מפיק את שיריו עם נגנים חיים שזה הרבה יותר קשה(נכחתי באולפן בחלק מהשירים שהקליט)ובוודאי גם יקר יותר.
    אני בהחלט מבין את גודל הבעייה.
    כמובן לדעתי ההבדל בתוצאות שמיים וארץ לטובת השימוש בנגנים .

  9. פעם היה משורר, היה מלחין, היו נגנים, היה זמר
    כיום כמעט הכל נעלם
    חארטה

  10. יש מה לעשות? יש מה לצפות? המאזינים הישראלים אפילו לא משלמים כמה שקלים בעד זכויות יוצרים במוזיקה. מעתיקים ועוקפים. אולי מכאן הכל מתחיל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של עדו

מי אמר קיפוח?

על קיפוח רוב, קיפוח מיעוט ומה שביניהם