השם הזוהר והבסיס הכלכלי הרעוע

מצבם הקשה של מוזיקאים ידועים

בעת האחרונה נערם מצבור חריג ומדאיג של סיפורים מסעירים ועסיסיים על אודות מוזיקאים ישראלים. זה החל עם גילי ליבר, הסולן והמייסד של להקת גאיה ("יחד, לב אל לב…"), שנמצא מחוסר הכרה וגופו מלא בחתכים; המשיך עם המקרה הטרגי שבו גיטריסט להקת הברירה הטבעית אילן בן עמי רצח לכאורה את בת זוגו לשעבר המוזיקאית דפנה בר ציון; והמשיך עוד עם הגעתו של יגאל בשן לבית החולים כשהוא פצוע בחזהו מדקירות סכין.

על כל המקרים האלה נודע לי כשזרם של טלפונים והודעות ווטסאפ החל לזרום לעברי מכיוונם של אנשים שאת חלקם ראיתי לאחרונה בחגיגות סיום התיכון. היות שאני אמור להיות מבין עניין ו"חזק בברנז'ה" (אני כבר לא. מזמן), הם מנסים לעקוף באמצעותי את צווי איסור הפרסום. הצווים האלה מעבירים את האנשים כאן על דעתם. ברגע שנכתב בכותרת אינטרנטית "מוזיקאי ידוע חשוד ב…" אני כבר יודע שבקרוב מאוד אשמע מכמה וכמה אנשים שיתקשרו בקול חנוק המתקשה להסתיר את הקצף שבפיהם.

התאווה הישראלית לדעת מיד, ולא פחות חשוב – לספר לחבר'ה, זו שביטויה האפל היה הפצת שמות הנופלים במלחמה האחרונה עוד לפני עדכון המשפחות, ראויה בפני עצמה לטור נרחב. אבל אני רוצה לדבר על הזוהר, התהילה והמסתורין שמסתבר שעדיין נלווים לצירוף "מוזיקאי ידוע".

מסתבר שמבחינת הציבור הישראלי כל אחד שהיה לו פעם להיט הוא סלב נצחי שקורות חייו ראויים למעקב נלהב. יש פער עצום – כמעט בלתי נתפס – בין העליבות שאותה חווים מוזיקאים רבים כל כך בחיי היום-יום שלהם בארץ, לבין הדימוי הציבורי שעדיין רואה בהם משהו נשגב ומורם מעם. אני מתייחס בייחוד למוזיקאים. הרי גם הביטוי "שחקן ידוע" או "איש טלוויזיה מפורסם" בהקשר של הסתבכות פלילית יגרמו לישראלים לפצוח בחקירת ווטסאפ מאומצת עד לחשיפת השם. רק שבמקרה שלהם אכן יש מעין חיי זוהר המתבטאים ברמת הכנסה גבוהה, בבילויים עם מפורסמים וכיוצא בזה והמצדיקים את יצר הרכילות והמציצנות המפותח. אך בנוגע למוזיקאים, לפחות בחלקם הגדול, עסקינן באנשים שכלכלית שייכים לעשירונים התחתונים ממש, והזוהר היחיד שדבק בהם הוא גרסאות כיסוי לזוהר ארגוב.

מי שעקב, למשל, אחרי תיאורי ההימלטות של אילן בן עמי, הגיטריסט של להקת הברירה הטבעית, למד על הדירה הצנועה שבה חי בשכירות, החומוסייה שבה נהג לאכול ובאופן כללי – חייו הנזיריים למדי בגיל 47. יש לי לא מעט חברים מוזיקאים. הם מתגוררים בתל אביב בדירות שכורות מטות לנפול, בקושי גומרים את החודש ובאופן כללי מנהלים חיים שלעתים הם על גבול המסכנות ממש. אבל אם, חלילה, ישתרבב שמם לפרשייה מהסוג הפלילי, אנשים יצרכו את הסיפורים עליהם באדיקות דתית כמעט, כחלק מהרצון שלהם להרגיש שגם אצל המפורסמים לא הכול ורוד. מה זה מלמד אותנו? מצד אחד, עד כמה אין פה מודעות למצבם הקשה של המוזיקאים. ומצד שני, עד כמה גדול הוא כוחו של להיט אחד, שממתג את יוצרו או את מבצעו כמוכר וכזוהר לנצח.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

2 תגובות

  1. מוזיקאים טובים, כמו כל אומן טוב אחר, צריכים להיות נתמכים בידי המדינה. כך זה נעשה במדינות רציניות.

  2. אני מאוד אוהב אמנות, ובמיוחד מוזיקה ותאטרון. אבל זה כמו שאני אוהב מכוניות יפות או בתים יפים או כלים נאים – מוצרי צריכה. המיתוס החברתי המקובל שמי שעוסק באמנות הוא מורם מעם ויש לסבסד אותו בכל דרך של מימון ותמיכה – אינו מקובל עלי. ידוע שמי שבוחר באמנות כמקצוע ועיסוק, בחר גם ברמת הכנסות נמוכה ובטחון כלכלי רעוע, למעט כוכבים בודדים ששפר מזלם. הכלכלה הקפיטליסטית לא נוטה חסד לאמנים אלא אם יצירותיהם בעלות ערך כלכלי הנמדד בכסף. לפיכך אנחנו עדים לכל התופעות שמתאר מחבר המאמר. ולגילוי נאות – אני ויתרתי על קריירה בתחום אמנות התיאטרון והמוסיקה משום שהבנתי שעם כל הכבוד – אני גוזר על עצמי חיי צמצום ועוני.
    אעדיף לעסוק בכך כתחביב ולא כמקור פרנסה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונת דוד

הענקים

חמשיר על מנהיגים ומהלכיהם