בן שבעים ועוד לא תם השרב הגדול

גידי גוב חוגג שבעים שנה השבוע וזו הזדמנות נהדרת להודות לו. על מה? עוד הרבה לפני שהביטוי 'מולטי-טאלנט' היה קיים, גידי גוב היה כזה. שחקן קולנוע, קומיקאי, מנחה טלוויזיה ובעיקר זמר. אלא שהוא לא רק ברוך כישרונות תרבותיים – גידי גוב הוא אייקון של התרבות הישראלית, הצבר התרבותי.

הישראליות עוברת כחוט השני במיזמים התרבותיים הרבים שהוא נטל בהם חלק. דוגמאות בודדות: בשנות ה-70 היו אלה הלהקות "כוורת" ו"גזוז" והסרטים "הלהקה" ו"דיזנגוף 99". בשנות ה-80 תכנית המערכונים המכוננת "זהו זה!". בשנות ה-90 "לילה גוב" המשובחת. ובין לבין פסטיגלים ופסטיבלים. גם במאה ה-21 גוב מפרגן לנו עם תכנית אוכל מרתקת וקמפיינים מדליקים לבזק עם הכוכבנים הצעירים של ימינו. ויותר מכל, כאמור, קולו של גידי גוב מלווה עשרות שירים שהפכו לכה ישראלים – כנראה רק כי הוא שר אותם: "תנו לגדול בשקט כי אני שוב מתאהב אי שם בנערה במשקפיים, וגם אם ליבך כמו קרח זה רק עניין של זמן עד שיעלה ויבוא דייג ויקינגי או נסיך קטן שיציע לך בואי נישאר בשדה ירוק גם אם כמעט סתיו או אפילו חורף – וקר, כי אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי כשאני נאחז באוויר או בכלים שלובים וגם אם יש אי שם מישהו שחושב עליך – בלעדייך כל העיר הזאת ריקה".

לגוב אין את הקול הכי צלול, הוא לא פרפורמר בלתי נלאה, הוא אפילו לא הסטנדאפיסט הכי קורע – אז מה סוד הקסם שלו? הוא פשוט. כל כך פשוט ונעים – שזה סוחף ונוגע. הוא לא מנסה להתחכם. הוא לא מנסה להתבלט. הוא לא מתלבש באופן אוונגרדי או מתבטא באופן פרובוקטיבי. הוא פשוט פשוט. אברי גלעד וארז טל, גאוני מדיה בזכות עצמם, שרו לפני כשלושה עשורים בתכניתם "העולם הערב" (עם מוני מושנוב) "כמה טוב להיות גידי גוב". אולי הם צחקו – אבל כמה שהם צדקו. כמה טוב להיות ישראלי כמו גידי גוב, פשוט ונעים. בלי גינונים או מניירות, בלי דאווינים ופרובוקציות. מלודי בשירתו ובהליכותיו. לא אגזים אם אומר שגידי גוב הוא הסמל של הישראלי שלא מתאמץ להיות ישראלי – כי הוא בטוח בישראליות שלו.

אנחנו, הישראלים בני דורות ה-X וה-Y, לפעמים מתאמצים יותר מדי כדי להסביר את המובן מאליו. מדביקים תג מחיר על כל פעולה אנושית. דורשים הנמקה על כל נטילת יוזמה. אם זה לא מבוסס עובדתית או מדעית – אין לזה מקום. אם זה לא מפיק תועלת – חבל על הזמן. מבלי לשים לב, אנו חוששים להביע עמדה ולנקוט פעולה אם לא הקרבנו קורבן לאלוהי ההיגיון. אבל לעיתים קרובות קיומה של תובנה המבוססת על מסורת רבת שנים, מספיקה כשלעצמה. הורה אוהב את ילדו גם אם אלפי מדענים יסבירו לו כי העלות של אהבתו גבוהה עשרות מונים מן התועלת. לא כל התנהלות יום-יומית מתבקשת לחקירה. החיים זורמים, המסורות מתגלגלות ומה "שטוב טוב ומה שלא טוב ייעלם" (גידי גוב באחד הראיונות).

אריק איינשטיין ז"ל גם הוא היה כזה – פשוט ונעים – אלא שהוא בן דור קודם לגידי גוב. גוב לעומתו הוא מעין נציג של דור ילידי הארץ שנולדו מעט אחרי הקמתה, וליוו אותה כמעט בכל שנותיה היפות והקשות. אם תרצו – דור ההורים שלנו. דור אחד לפני דור ה-X. דור שאינו מצולק ישירות מהגלות אך גם לא נח על זרי הדפנה. דור שאינו מתרגש כאשר משהו חסר אך גם אינו אדיש לנוכח משבר. דור יציב ואוהב. אוהב את ילדיו ונכדיו. אוהב את מדינתו ועמו. יודע לצחוק על כולם ובעיקר על עצמו. דור שלא צריך חוק או תקנה על כל צעד ושעל כדי להתנהג באופן הנכון והראוי. עוזר לאחיו החלש, מקדים שלום לזר, מתגייס לצבא – בלי קמפיינים ומערכי הסברה.

הטור הזה מוקדש לגידי גוב ולבני דורו, שכמו שיריו הנעימים, הם מלווים אותנו, תומכים בנו ומעניקים לנו את הביטחון הבסיסי בישראליות שלנו. גם הקורונה שהתרגשה על כולנו לא קלקלה לדור הזה את השורה. אדרבא, גוב וחבריו מ"זהו זה" מצופפים שורות, וכמעין נציגים של הדור הבוגר מעודדים אותנו להמשיך לצחוק, להתרגש ולחייך גם בתקופה הקשה הזו. ואנחנו, כל שנותר לנו, זה לשמור עליהם – כי נראה שעוד לא תם השרב הגדול.

מזל טוב גידי גוב ודור בני השבעים. מזל טוב לנו שיש לנו אתכם.