ויזעק אלוהים אל האדם

המחזה "אוי אלוהים" בתיאטרון החאן
אלוהים והפסיכולוגית
גיבורי המחזה "אוי אלוהים" בתיאטרון החאן

המתכונת של תיאטרון החאן היא בעיניי נוסחה מנצחת. רעיונות מבריקים, מחזות מיוחדים – לאו דווקא בומבסטיים או מפורסמים, ביצוע מינימליסטי המתרכז בהעברת המסרים – נטול נפיחות מיותרת והעצמה של השולי, עיבוד מעניין. לפני ימים אחדים צפיתי בהצגה "אוי אלוהים" בתיאטרון החאן, והיא בהחלט חזקה בחלק מהנקודות שהעליתי, אף יותר מהשכיח בתיאטרון זה, שכמעט אינו מאכזב אותי. גם במקרה זה נהניתי מההצגה.

מעלתה העיקרית של ההצגה היא הרעיון המבריק. לקוח במצוקה קשה מגיע לביקור בהול בביתה של פסיכולוגית. מיד בפתיחה מסתבר כי מדובר באלוהים בכבודו ובעצמו. הוא נמצא בדיכאון קשה שנובע מאכזבתו מבני האדם, שבהם ראה את חבריו ותקוותו, והוא מחפש הרגעה דחופה. אם לא יימצא לו מזור עד תום הטיפול הוא נחוש להשמיד את העולם, שהוא רואה בו יצירה כושלת. אינני מהסס לחשוף את סודה המוביל של ההצגה, הואיל והוא מתגלה ממילא בדקות הפתיחה של המחזה. מכאן והלאה מתנהל הדיאלוג בין הלקוח רב העוצמה הנמצא על סף קריסה לבין המטפלת ההמומה. חילופי הדברים מעניינים ומתנדנדים בין ציניות להומור ולמסרים קשים אך לא משתלחים.

עוד לזכותה של ההצגה – היא קצרה. לא כולם הפנימו את מה שכנראה הבינו בחאן, העולם השתנה וממשיך להשתנות. עבר זמנן של יצירות תיאטרון ארוכות עד אין קץ. היום המסרים הולכים ומתחדדים ומתקצרים, כך גם עמידות סבלנותם של הצופים. ההצגה נמשכת שעה ורבע. לו היה הדבר נתון בידי הייתי מרזה אותה יותר ומעמידה על שעה אחת לכל היותר. גם כך המסרים היו ברורים, ובעצם אפילו חדים יותר.

דעתי על אלוהים בפרט, ועל תפישת הדת בכלל, התגבשה זה מכבר. ואם התעוררו בליבי מחשבות – בעיניי זו המטרה העיקרית של יצירת אמנות – הן נבעו מהאמירות של המחזה על רקע האווירה במקומותינו. שמחתי לגלות כי מחזה שכזה עולה דווקא בתקופה שבה פעילות התרבות נשלטת בידי מי שכנראה מאוד לא אוהבים את מסריו הברורים. יתרה מכך, מדובר בתיאטרון ירושלמי, ואת הרכבה החברתי של אוכלוסיית העיר כולנו מכירים. ויותר מכל אלה, בקהל ראיתי חובש כיפה. נכון, יש שיגידו כי ההצגה איננה שלילית, היא מייחסת לאלוהים תכונות אנושיות חיוביות. אלא שלעניות דעתי אף אדם דתי לא יקבל הצגה של אלוהיו כבעל חולשות אנוש, שזקוק לבדיקה פסיכולוגית ושמותר להטיח בו האשמות מן הסוג שמתעופף לאורך ההצגה. הפתיחות, אי ההתחסדות והדרך הנינוחה נעמו לי מאוד.

את המחזה כתבה ענת גוב ז"ל, והוא הוצג לראשונה בתיאטרון הקאמרי לפני יותר מעשור. את תפקיד אלוהים ממלא בהצגה השחקן אריה צ'רנר. הפסיכולוגית היא השחקנית אודליה מורה-מטלון. השחקן השלישי, שמשלים את הצוות כולו בהצגה, הוא שחר נץ הצעיר, שממלא את תפקיד בנה האוטיסט של הפסיכולוגית. לדעתי האישית הוא היה המרשים מכולם, אף שהוא ממלא תפקיד משני, ובמשך כל ההצגה אומר רק מילה אחת של ממש.

יש כאן עוד שני שמות שהופכים את הרקע למעניין ואישי יותר. את המוזיקה למחזה חיבר יותם גוב, בנה של המחזאית, שכאמור איננה עמנו. מי שקיבלה לא מכבר את הגה המנכ"ל בתיאטרון ומנסה להוביל קו מחדש ומיוחד היא אלישבע מזי"א, שאמה עדנה מזי"א הייתה הבמאית של הבכורה הישראלית של המחזה בתיאטרון הקאמרי.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. עילגים, אלימים, חסרי ידע, נטולי תרבות – אין לאלוהים אלא לבכות או אולי להחליף את העם שיוביל את דרכו

  2. אבל ציתי להגיד שחלק מההצגות של החאן הן מיושנות ולא בקצב של ימינו

  3. המשיכו בדרככם התרבותית. חבל רק שהצעירים ממש לא מגיעים להצגות. תן להם עומר אדם וזה כל עולמם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יונתן

מסתכלים קדימה

כיצד להגדיל את הסיכוי לבחירת מסלול מקצועי מיטבי