סיוט ושמו חגיגות יום העצמאות

מתעקשים על שגרת הפלסטיקים המהבהבים מול הבמה המרוחקת

מאז שהפכתי לאבא, יש שני תאריכים על לוח השנה שעצם אזכורם גורם לי זיעה קרה. היות וזה קרה לפני 15 שנה כמעט, אתם יכולים להבין שאני סובל מהזעת יתר. ואלה שמות: יום העצמאות ול"ג בעומר. בתאריך השני נטפל בפעם אחרת (סינג'ור בהובלת הקרשים, סירחון כרוני ואימה מפני הסכנות האורבות לילדים ליד המדורה הם רק חלק מהקוקטיל שהמאיס עליי את החג, המפוקפק כשלעצמו מבחינה היסטורית).

אבל בואו נדבר עכשיו על יום העצמאות. וליתר דיוק – על ערב יום העצמאות. ואם להיות ממש ספציפיים – על הדרך שבה אנו חוגגים באותו ערב שאמור להיות אחד מהחשובים ביותר מבין מועדינו. כאן כבר לא צריך להסביר, אני מניח שאתם מכירים את הנוהל. במת שמחה מרכזית שאליה מתנקזת עיר שלמה; פקקי ענק וחניונים מפוצצים; מגוון רוכלים המוכרים פלסטיקים מנצנצים, שמתקלקלים כשעה לאחר קנייתם במחירים שמופקעים במאות אחוזים; מוכרי נקניקיות והמבורגרים – כנ"ל; ועל הבמה, המצויה קילומטרים רבים מהנקודה שהצלחתם לכבוש בישבנכם בעמל רב, מתרוצץ זמר תורן שנותן 5–6 שירים ורץ מהר הלאה, אל העיר הבאה. לפניו תופיע להקת נוער עירונית כלשהי. ואחריו יתפוצצו בשמים הזיקוקים. קאט. עכשיו הולכים שעה בדרך חזרה אל האוטו, עם ילדים עצבניים והרוסים מעייפות. יום עצמאות שמח!

מרבית האנשים שאני מכיר מתעבים את צורת הבילוי הזאת, או אדישים כלפיה במקרה הטוב. אבל הם ממשיכים לעשות זאת שנה אחרי שנה, כי זאת צורת החגיגה היחידה שמוצעת להם. אפשר כמובן ליזום צורות אלטרנטיביות ואישיות של חג, כמו מנגל בחצר או קריוקי בסלון. הבעיה היא שכל עוד הילדים שלך עדיין אינם עצמאיים, הם מתעקשים – ובצדק מבחינתם – לפקוד את במות השמחה, שאליהן מגיעים גם חבריהם. עניין טבעי של לחץ חברתי.

מה שמחזיר את הכדור אל הרשויות המקומיות, שלמעשה מכתיבות לנו את תוכנו של ערב החג. אני מודה – אין לי בשלוף פתרון קסם לשבירת הבנאליה הזאת, שדומה כי ליוותה את חיינו עוד מימי אבותינו. גם זיכרונות הילדות המוקדמים שלי מיום העצמאות טבולים בהמון אדם הנדחס בדוחק בגן המרכזי של קריית מוצקין, על רקע התותח המוצב שם גם ביתר ימי השנה. אבל אין לי ספק שנדרשת חשיבה מחודשת. לא מעט מועדים ישראליים ויהודיים זכו בשנים האחרונות לרפורמות מבורכות. ערב שבועות הפך לרגע של הגות דתית-חילונית מרתקת במסגרת ה"תיקון". יותר ויותר טקסי זיכרון אלטרנטיביים ורבי-עניין מתקיימים ביום הזיכרון. אפילו יום השואה כבר חורג מהשגרה של הקרנת סרטי אימה בטלוויזיה, וצורת ההנצחה נהייתה מורכבת ומגוונת יותר. אז למה אנחנו נשארים תקועים עם שגרת הפלסטיק המהבהב מול הבמה המרוחקת?

והנה, בכל זאת, רעיון קטן. כפי שלבטח שמעתם, סכומים גדולים מאוד מתגלגלים בשוק הופעות האמנים ביום העצמאות. מה היה קורה, אם אחוז מסוים וקבוע מתוך ההוצאות האלה היה מוקדש ליצירת שירים מקוריים במיוחד ליום העצמאות? ואז, מעל במת השמחה, האמן המוכר היה מבצע גם שיר חדש אחד, שהיה מקנה ערך מוסף למופע שלו, שהוא כיום מחרוזת להיטים מהירה על רקע פלייבק. רעיון קטן, לא כל כך פשוט ליישום, אך אפשרי. לפחות ניסיתי!  כי אחרי הכול, לא כל דבר שחוזרים עליו לאורך שנים הוא "מסורת". לפעמים מדובר סתם בקיבעון.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

הדגל הסיני האדום

שחקנים חדשים

האם יש מקום לסין כשחקנית בהסכם הגרעין?

תמונת דוד

הענקים

חמשיר על מנהיגים ומהלכיהם