ג'אז בגולה הדוויה

בכל פעם שאני נמצא במינכן אשר בגרמניה, אני מקדיש ערב אחד לביקור במועדון הג'אז המקומי Unterfahrt החביב עליי. כך נהגתי גם בביקורי האחרון במקום, לא מכבר. הואיל והתכנית במועדון מתחלפת מדי לילה, ישבתי לבחור את התכנית המועדפת עליי. בין האמנים נתקלתי בשם ישראלי ובחרתי בו.

כך הגענו להופעה של גלעד הקסלמן, שעם הגיטרה החשמלית שלו הוביל שלישיית מוזיקאים שכללה גם את אארון פרקס על הקלידים (סינתטיים ומסורתיים) ואת המתופף קנדריק סקוט. גלעד הקסלמן, שעד כה לא יצא לי להיות נוכח בהופעה חיה שלו, הוא אמן רב-פעלים. הוא מרבה להופיע בבמות שונות בארצות הברית ובעולם, מאז 2006 הוציא כבר כמה אלבומים וכעת לכבוד האלבום החדש הוא עורך סבב בערים שונות ביבשת כדי לקדם אותו. כך זכיתי לראות אותו ולהאזין לו וליתר חברי השלישייה המוצלחת.

נהנינו מאוד מהמופע, אף שמדובר בג'אז מודרני עכשווי עם דגש אלקטרוני, ואילו אנחנו מעדיפים את הג'אז המסורתי והישן. היכולות המוזיקליות הגבוהות של כל חבר בהרכב, היצירות המקוריות של גלעד וההשתלבות של הנגנים בביצועים הלא פשוטים, כולם יחדיו הניבו ערב מוזיקלי ששמחנו על שנזדמן לנו ללגום כוס יין תוך כדי התרחשותו. הייתה עוד נקודה חיובית חשובה. היה זה ערב של מוזיקה נטו, ללא דיבורים ממוסחרים וניסיונות חנופה מילוליים.

אלא שכל מה שנאמר עד כה איננו אלא הקדמה. לא על ההופעה באתי להשיח הפעם. ערב הג'אז עורר אצלי שאלה שמטרידה אותי כבר זמן רב. גלעד הקסלמן הוא ישראלי לשעבר שחי בארצות הברית. הוא מגיע לעיתים גם לארצנו, הוא משוטט בארצות שונות, אבל הוא חי ויוצר בחו"ל. הוא חלק מתופעה גדולה – ישראלים צעירים בעלי יכולות גדולות בג'אז, שנבטו כאן בארצנו אך פורחים בארצות אחרות, וקודם כול בארצות הברית. אם נתייחס לארצות הברית בלבד הרי מדובר בשורה ארוכה של שמות ידועים יחסית, כמו ענת כהן, עומר אביטל, אבישי כהן, איילת רוז גוטליב, אלי דג'יברי, עומרי מור, איתמר בורוכוב, אייל וילנר. וזה רק חלק מהרשימה.

כמה ימים אחרי ההופעה הנ"ל ובאותו מועדון עצמו עתיד להופיע, ולא בפעם הראשונה, הרכב של שלישייה ישראלית – עומר קליין ואיתו חגי כהן ואמיר ברסלר. עומר חי ויוצר בגרמניה תוך כדי דילוגים בין ארצות נוספות ובהן ישראל. אסתפק בדוגמאות הללו, אני חושב שהן מסבירות את התופעה, שבעיניי לפחות היא מטרידה.

נבנים אצלנו מוזיקאי ג'אז ראויים רבים יחסית. ד"ר עמית ויינר כתב בזמנו כאן במדור מאמר שעסק בהתפתחות הגדולה של מוזיקאי ג'אז בישראל בעשרים השנים האחרונות. אבל בארצנו יש מעט מאוד במות שעליהן אפשר להופיע במסגרת ז'אנר זה. כאשר יוצא לי לשמוע ביצועים של תלמידי התיכונים המוזיקליים בתל אביב או של בית ספר "רימון", תמיד אני חושב לעצמי אילו כישרונות מצליחים לגדל אצלנו. ובה בעת נהיר לי שכגודל הכישרון כן ההסתברות שנחמיץ את ההזדמנויות ליהנות מיכולות אלה, כשיבשיל אותו נגן ויבחר להתמקם בארצות אחרות ולכן גם להופיע על במות רחוקות.

אני מכיר את כל התירוצים. אי אפשר להתכחש לכך שאנחנו מדינה קטנה. גם ברור שבחו"ל מרוויחים יותר. ונכון, גם בארצות הניכר מוזיקת הג'אז איננה הפופולרית ביותר. אבל עיקר הבעיה נעוץ לדעתי במערכת החינוך. הנישות הקטנות להכשרת מוזיקאי ג'אז אצלנו עושות עבודה נהדרת, ואף למעלה מכך. אולם אין שום חינוך מוזיקלי של הקהל העתידי.

בהופעות הג'אז העיקריות, כמו בפרויקט "ג'אז חם" או אפילו במועדון כמו "שבלול", כמעט לא נראים צעירים בקרב המאזינים. הגיל הממוצע גבוה במובהק. והמשמעות ברורה. בארצות אחרות, כמו צפון אמריקה ומערב אירופה, התמונה הנגלית לעיניי שונה בתכלית. הצעירים שלנו כלל לא מכירים סגנונות אחרים מעבר למוזיקה העכשווית ממש.

זהו בדיוק תפקידה של מערכת החינוך, והיא אינה עושה דבר בנדון. צאצאיכם מקבלים הכשרה ממשית כלשהי במוזיקה? והג'אז הוא רק דוגמה. בהופעות האופרה ובתזמורת הפילהרמונית בארץ התמונה דומה מאוד. ושוב, בארצות המפותחות התמונה עגומה פחות. שם דואגים להקנות חינוך מוזיקלי גם לקהל העתידי ולהרחיב אותו, ובניגוד אלינו לא מסתפקים בהכשרת מוזיקאים טובים.