"מרגש" הוא ה"אמתי" החדש

ההתמקדות ברגש היא בריחה מאיכות ומהקפדה

באחת התכניות האחרונות של "מאסטר שף" התבקשו המתמודדים לבשל לאימהות שלהם. המטרה הייתה ברורה – מה מרגש יותר מילד המבשל עבור האישה שהאכילה אותו מיום היוולדו? והרי "מרגש" הפך לתכונה המבוקשת ביותר בטלוויזיה. תכונה שאין תכנית ריאליטי שלא מתבססת עליה, לכל אורכה. בהתאמה, הפרומואים לתכנית, שפומפמו בתדירות הטיפוסית לערוץ 2, הציגו את השופטים מוחים דמעה מול המראות הקשים. ואז מתחבקים. תמיד מתחבקים בסוף. כי הרעיון הוא לא רק להתרגש, אלא גם לחלוק את הרגש שלך עם אחרים. להיות "חם". שזה בן הדוד של "אמתי".

למעשה, באופן שספק אם היה מודע לעצמו, "מאסטר שף" התעלתה על הפרודיה שערכה תכנית דגל אחרת של "קשת", "ארץ נהדרת", על החיבור שבין אוכל לדמעות. ואני מדבר כמובן על דמותו של השף הדמיוני "משה משה", המבוססת על זאת של השף האמתי אביב משה, דמות הפורצת בבכי תמרורים בכל עת שבה היא נזכרת באימא שלה.

וזהו עוד שלב באבולוציה של הפקעת ה"רגש" ממובנו המקורי, והפיכתו למטבע עובר לסוחר שמטרתו לסחוט עוד רייטינג. את האבולוציה הזאת ניתן היה לראות – בשידור חי ממש – במסגרת התגלגלות העונות של "כוכב נולד". אם בשנים הראשונות הטרמינולוגיה התבססה על מונחים "מקצועיים" של כישרון וצורת הגשה, והביקורת ניתנה באמצעות שופטים "קורקטיים" כמו רוני בראון, או "רעים" דוגמת ריקי גל, הרי בשנים האחרונות הכול היטשטש ונדחק לטובת מושג אחד ויחיד, גדול מהחיים. בטח כבר ניחשתם מהו.

שליחותו היחידה עלי אדמות של המתמודד היא לרגש את השופטים עד דמעות. ובמרגולית: לברווז אותם. ואם המתמודד עצמו לא מסוגל לספק את הסחורה, נציג לכם את סיפורו האישי קורע הלב, ואז… הו הו, כמה שתתרגשו. האבא היושב בכלא, ההורים שנשארו ברוסיה, האוטיזם שממנו סובל המתמודד, עברו בתור ילד שמן ודחוי. רק תבחרו. אנחנו נלחץ לכם על כל הכפתורים עד שתזילו דמעה. ואז תסמסו.

יש למתקפה הזו של שיא הרגש גם מאפיינים עדתיים ואזוריים. היא נתפסת כתכונה יותר מזרחית או אותנטית, בניגוד לאשכנזיות השקולה, המאופקת ומעוקרת הרגש. הכול במירכאות, כמובן. אבל מעבר לזה, יש בה משהו מסוכן ומדאיג. מפני שההתמקדות ברגש היא בעצם בריחה. בריחה מאיכות אמתית, מהקפדה, משיקול דעת, מהיכולת לבחור באופן אמיץ בין טוב לרע. ומה שטוב לריאליטי, טוב גם למציאות הפוליטית. אנחנו בוחרים במתמודדים הכריזמטיים, אלה שמפעילים את המנגנון הרגשי שלנו, ולא באנשים שאנחנו מסכימים עם דעותיהם אבל הם לא "סוחפים". ובריאליטי של המציאות, ההפסד כולו שלנו. בחיי, בא לי לבכות.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

3 תגובות

  1. האזרחים לא מחפשים מקצוענות או דיוק או עומק. בכל תחום בחיים הם מחפשים את הצדדים השוליים. למה להם לחשוב ברצינות ולהעמיק. והשטחיות והחובבנות גוברים. אנחנו הופכים לאומת החארטה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונת דוד

הענקים

חמשיר על מנהיגים ומהלכיהם