ניו אורלינס בייצוג נאות

ככל סדרת מנויים, כך גם סדרת "ג'ז חם" בהפקת "שמיים" במוזיאון ת"א יודעת מופעים טובים יותר וטובים פחות. מהמופע האחרון, "הקסם של ניו אורלינס", נהניתי מאוד. לעניות דעתי הוא מדורג בין המופעים הטובים יותר שהיו בשנתיים האחרונות. לפני שנכנסים לפרטים, אני חייב לציין למען השקיפות כי אינני אובייקטיבי. את הג'ז הישן של ניו אורלינס אני אוהב בצורה בולטת, יותר מכל סוג משנה אחר בנישה מוזיקלית זו. קל לקנות אותי ולרצות אותי עם הצלילים ועם הקצב של ניו אורלינס הישנה.

הזמרת קתרין ראסל (Catherine Russell) מארה"ב, שהובילה את המופע, התבררה כבחירה מוצלחת בהחלט. היא מחוברת למוזיקה עוד מהבית, אביה היה מנהלו המוזיקלי של לואי ארמסטרונג – מלך הג'ז של ניו אורלינס. מדובר בזמרת ג'ז מנוסה שמאחוריה הופעות רבות, ביניהן כאלה עם הרכבים בולטים מליגת העל. ראסל יודעת לשיר ואף להגיש כהלכה את השירים בסגנון האמור.

כמנהג הסדרה, את הזמרת האורחת ליווה הרכב מקומי. הפעם היו אלה The New Orleans Function Jazz Band, צוות שמתמחה כבר שנים אחדות בדיוק בסוג המוזיקה הנדון. ההרכב כולל את: אלי פרמינגר – חצוצרה, ארנון דה בוטון – טרומבון, קובי סלומון – קלרינט, שימי גלעד – בנג'ו, נעם אלרון – באס, יאיר זלצמן – תופים.בהחלט הרכב כלים נאות למוזיקה מגדות המיסיסיפי.

ראסל שרה והתנועעה כיאות. הנגנים הוכיחו כי הם יודעים לנגן ואפילו מכירים ומבינים את הסגנון המיוחד והלא כל כך נפוץ בימינו. מדובר בקצב מיוחד ובגישה תמימה עם הרבה מוזיקליות (נסתרת לעתים). אהבתי את הרעיון של קטעי אלתור לא מעטים, אך קצרים ולא נסחפים. המינימליזם באלתור בלט, ונדמה שהמתופף בהרכב הביא אותו בצורה הבולטת ביותר. כך נמנעה התופעה של איבוד הקשר ליצירה הראשית, שאופיינית אצל הרכבים שנגניהם רוצים להוכיח מעל הכול יכולות שליטה ונגינה, בעוד היצירה משמשת בקושי תירוץ רופף למה שהם מביאים לקהל.

בחירת היצירות הייתה טובה. הובאו בעיקר קטעים מוכרים. מדובר ביצירות ששרדו עשרות רבות של שנים, חלקן אפילו מאה שנים. ההגשה וקטעי הקישור הובאו כהלכה, מבלי להכביר דיבורים מיותרים. האווירה הייתה נוחה. צרמה מעט תנועתם הגמלונית של חלק מהנגנים – הם ניסו לנוע בקצב המוזיקה, אך ללא הצלחה. מדהים איך מי שמנגן טוב בקצב ניו אורלינס, לא מסוגל להתנועע בכלל בריתמוס שהוא עצמו מפיק. מחוות הגוף הכל כך מתאימות של ראסל בתחום זה, הדגישו עוד יותר את הפער בין המצוי לרצוי אצל מי שאחזו בכלים. עצתי לאותם חברי צוות – עדיף לא לזוז בכלל, כך ייטב לכולם.

בסך הכול כאמור ערב מוזיקלי מהנה ביותר. אין לנו כמעט הזדמנויות לשמוע סגנון זה בארץ. נראה שלמוזיקה הישנה אין קהל מעוניין בהיקף משמעותי. למנויי הסדרה, שגילם הממוצע גבוה לדעתי אף מזה של מנויי האופרה, אין כנראה דור המשך. אין כאן מספיק חינוך לג'ז, והדור הבא כבר עלול להחמיץ את נפלאות הזרם המוזיקלי הזה, מבלי שידע כלל על קיומו.