בקצב הג'אז

אחת השאלות שמעסיקות כל מי שאוהב ג'אז כאן בארץ, היא האם יש סגנון כזה שנקרא ג'אז "ישראלי?" האם יש לו מאפיינים שמייחדים אותו, או שזה בעצם ג'אז אמריקני שנעשה בישראל?

הג'אז הוא סגנון מוזיקלי שנולד באמריקה, בניו אורלינס לפני כמאה שנה. מעניין לציין שתקליט הג'אז הראשון יצא לפני בדיוק 100 שנים, ב-1917, תקליטה של להקת – The original Dixieland Jass Band – שימו לב למילה Jass שנכתבה באות S ולא באות Z כמו שאנחנו כותבים היום – Jazz.

בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת בארצות הברית, היה הג'אז סגנון המוזיקה הפופולרי האמתי, ממש כמו הפופ של היום. מאז הוא הפך לסגנון שוליים, גם בארץ וגם בכל העולם, המזכיר את הסגנון האזוטרי של המוזיקה המודרנית הקלאסית.

במשך מאה שנות קיומו מצא לו הג'אז מקום במדינות רבות, ובכל מדינה דבק בו הניחוח המקומי שלה. אפשר לומר שהוא "התאזרח" בה, אם לצטט את עורך המוזיקה דני קרפל. למשל לג'אז בארצות סקנדינביה יש ניחוח צפוני, עם אווירה קסומה וקצב אטי מאוד; או ג'אז לטיני בקובה, או בדרום אמריקה, ששם הוא התמזג עם סגנונות קצביים כמו הסלסה, וריקודים סוחפים אחרים.

האם זה קרה גם אצלנו? כלומר האם נוצר כאן סגנון ג'אז שיש לו ניחוח מקומי, ישראלי או ים תיכוני?

ב-20 השנים האחרונות עולם הג'אז שלנו כאן בארץ התמלא במוזיקאי ג'אז ישראלים, שנולדו בארץ ומופיעים בארץ והרבה בחו"ל. ביניהם: אבישי כהן נגן הבס; אבישי כהן החצוצרן, שהוא חלק משלושת ה"כהנים" –עם יובל כהן הסקסופוניסט וענת כהן נגנית הקלרינט; עומר אביטל נגן הבס; הפסנתרן עומרי מור; אלי דג'יברי; עומר קליין; איתמר בורוכוב, ועוד.

אפשר לומר שסגנונו של נגן הבס אבישי כהן, שהיה ראשון המוזיקאים בסצנה הזאת בשנת 1998, הוא שהכתיב את מאפייני הסגנון לכל השאר.

כדי לעמוד על המאפיינים החשובים לסגנון זה, אני ממליץ שתקשיבו לקטע המובא בקישור, שנקרא Seven Seas של אבישי כהן:

לסגנון זה שלושה מאפיינים חשובים: הראשון, שימוש בסולם המינורי – במוזיקה המערבית קיימים שני סוגי סולמות עיקריים: מאז'ור, שנקרא בדרך כלל ה"שמח" יותר, והמינור, ה"עצוב" יותר. הסולם השולט באופן מוחלט בג'אז האמריקני הוא הסולם המאז'ורי, נפוץ ביותר במחזות הזמר האמריקניים שמהם יצא הג'אז. ובג'אז הישראלי, דווקא הסולם המינורי הוא הנפוץ יותר.

מעניין לציין שמאפיין זה קשור גם למוזיקה יהודית באופן כללי, שבה הסולם המינורי נפוץ מאוד – סשה ארגוב, משה וילנסקי, טעמי המקרא האשכנזיים – כולם מאופיינים בסולם המינורי.

המאפיין השני, משקלים לא סימטריים, וחילופי משקלים – במוזיקה המערבית שני המשקלים הנפוצים ביותר הם משקל זוגי או משולש – שלושה רבעים או ארבעה רבעים. כמעט כל הג'אז האמריקני הוא במשקל ארבעה רבעים. קטע חריג ומפורסם מאוד, נקרא Take Five, ולא בכדי הוא נקרא כך, משום שהוא במשקל של חמישה רבעים.

בג'אז הישראלי אנחנו מוצאים קטעים רבים מאוד במשקלים שונים ומשונים, שהם לא שלושה ולא ארבעה, אלא חמישה, שבעה, תשעה, אחד עשר, וגם משקלים מורכבים ומסובכים הרבה יותר.

המאפיין השלישי, היעדר אמירה פוליטית – לג'אז האמריקני תמיד היה פן פוליטי, הבעת מחאה חברתית. ובג'אז הישראלי מאפיין זה לא קיים. למשל לדיוק אלינגטון, יש תמיד אמירה פוליטית-חברתית המתקשרת אל הצבע השחור, או אל צבעים בכלל. בשנות ה-50 וה-60 פעלו אמנים שממש נלחמו נגד הגזענות, למשל צ'רלי מינגוס, שאף נעצר על ידי האף-בי-איי.

לג'אז הישראלי אין אמירה פוליטית כזאת. הוא מוזיקה נטו. האם זה טוב או רע? לשיקולכם כמאזינים.

ובכן, קוראים יקרים, מה דעתכם? האם באמת קיים דבר כזה שנקרא ג'אז ישראלי?