לוצ'יה די למרמור כמשל

מהו קסמה של האופרה?
צילום בית האופרה
משכן אמנויות הבמה, בית האופרה הישראלית צילום: shifra Levyathan. מתוך אתר פיקיוויקי

אופרה איננה תחום המומחיות שלי. אולם חלפו למעלה מארבעים שנה מאז שחזיתי באופרה הראשונה בחיי (בקופנהגן), ובמהלכן כבר ראיתי מאות ביצועי אופרות ביותר מעשר מדינות, ועל כן, לראשונה, אני מעז להביע את דעתי בנושא.

התירוץ שלי הוא האופרה "לוצ'יה די למרמור" של האופרה הישראלית (שעליה אני מנוי זה עשרות שנים). תירוץ – הואיל ובכוונתי לעסוק פחות במופע האמור עצמו, או ביצירה המסוימת, אלא יותר בחוויה הזאת שנקראת אופרה. מעין הסבר לעצמי, ואולי לגולשים, מדוע בתדירות כמעט חודשית אני מתנסה בחוויה המיוחדת הזאת ונהנה. הדבר כנראה אינו מובן מאליו לרוב האנשים.

אבל פטור בלא כלום אי-אפשר ועל כן אקדיש תחילה כמה משפטים לאופרה עצמה. "לוצ'יה די למרמור" נחשבת ליצירתו המפורסמת ביותר של המלחין גאטנו דוניצטי. היא הועלתה לראשונה בשנת 1835. עלילת האופרה מתרחשת בסקוטלנד של סוף המאה ה-17. האופרה מבוססת על רומן מאת וולטר סקוט.

לוצ'יה, גיבורת האופרה, היא קורבן לסיטואציה קשה. אחיה השתלט על נחלה גדולה אחרי מאבק קשה במשפחה אחרת. אולם מעמד משפחתה של לוצ'יה עומד להתערער בעקבות תהפוכות פוליטיות. הפתרון שנמצא: נישואי לוצ'יה לבן של משפחה משפיעה שיבטיחו את המשך המעמד הרם של משפחתה שלה.

אלא שלוצ'יה מאוהבת בסתר בגבר מהמשפחה שהובסה על ידי אחיה, ואף נשבעה לו אמונים. אחיה של גיבורת העלילה כופה עליה נישואים שישרתו את האינטרס שלו. והסוף טרגי, כמו באופרות רבות. בליל כלולותיה רוצחת לוצ'יה את בעלה ומתאבדת. אהובה האמתי מתאבד מיד לאחר מכן. סצנת הטירוף של לוצ'יה קשה במיוחד הן בשל אורכה והן בשל המוזיקה התובענית בשירת סולו. יש לקטע ארוך זה השפעה לא מבוטלת על הציון שנתנו יודעי דבר להפקה המסוימת.

מומחי האופרה אינם מחשיבים את "לוצ'יה די למרמור" כיצירת מופת בתחום, אולם הקהל ברחבי העולם אוהב אותה. גם ברפרטואר של האופרה הישראלית חוזרת היצירה האמורה לבמה לעתים קרובות יחסית. בסבב הנוכחי, המבקרים, כמו ברוב המקרים, חלוקים. אני נהניתי מאוד. תמיד ניתן לבקר סולן זה או אחר, או לבקר את שירתו בשילוב עם המקהלה. גם התפאורה, העיבוד והפרשנות, לא בהכרח יזכו לאותן הערכות מצד מבקרים שונים. אני יכול לומר כי בהחלט לא הייתי בודד באהדתי לסך כל הביצוע. הקהל באולם אהב את האופרה, מחיאות הכפיים וקריאות העידוד המסורתיות, היו במובהק בעוצמה מעל הממוצע המקובל במוסד זה.

ולעיקר. מה מביא אותי לשבת כשלוש שעות, מבלי להשמיע הגה, ואפילו מבלי להתעדכן במסרוני הפייסבוק, הוואטסאפ ודומיהם? ההינתקות הקצרה מהמציאות הדוהרת, מקצב החיים ההולך וגובר, מהמתחים הרבים, מהגירויים המחריפים וסוחפים, במעגלי החיים הפרטיים כמו גם במרחב הלאומי והעולמי שסחרורם רק הולך ומתעצם. ההינתקות המרחפת הזאת היא שמפתה אותי פעם אחר פעם להגיע לאולם האופרה וליהנות מהחוויה.

הניתוק המוחלט נגרם כתוצאה משילוב בלתי-אפשרי. מוזיקה שנכתבה בדרך כלל לפני מאות שנים. סגנון שרוב בני האדם בעולמנו כבר לא מכירים. העלילה שמתרחשת לפני מאות שנים, ולעתים אף הרבה מעבר לכך, מתפתחת בקצב האטי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הסצנות והדיאלוגים בנאליים ביותר, והכול קורה בשירה ובשפה לא מובנת. טוב הוא טוב ורע הוא רע – שלא כמו במציאות. כשאתה שם, מרותק לעלילה, אתה בממלכה שהיא היפוך המציאות. תוסיפו לכך את המוזיקה הנהדרת שלומדים להבין ולהוקיר, ואת המבצעים המוכשרים. ולא פחות מזה את הקהל מסביב, השונה בתכלית השינוי מהקהל שאותו אנו פוגשים בצמתים ובתורים. קהל תרבותי, מנומס, הנוהג בהתחשבות ונשמע לכללים.

ואחרי נתק קצר של חוויה רוחנית ללא כל ספק, אתם חשים מצוידים באנרגיות חדשות ובפרופורציות להמשך המסע הקופצני של החיים. תוך כדי היציאה מהאולם שוב נשלפים הסמרטפונים בתשוקה ובדחיפות של מי שסובלים מחוסר חמצן. חלק מהיוצאים ירשו לעצמם כבר בדרך הביתה לנהוג כמו הרוב המכריע שמסביבם, יצפרו ויידחפו. נחמה פורתא היא שאלו האחרונים, לפחות יודעים להתנהג גם אחרת. מצערת העובדה שקשה למצוא צעירים באולמות הגדושים. בארץ המצב מבחינה זאת ממש קשה. אין דור המשך לחובבי האופרות. וחבל.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

4 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך